זה התחיל לאט לאט וקרה בבת אחת. המשבר הכלכלי. זה קצת כמו זריחה, או שקיעה. תמיד נראה לנו שהשמש מפציעה לאיטה או שוקעת לה בעצלתיים, אבל האמת היא שזה לא ממש נכון, מפני שלבסוף, זה קורה באופן מיידי. מדמדומים בלתי ברורים, הכול פתאום הופך למואר והיום מתחיל. ומזמן בין ערביים, שבו לא לגמרי ברור אם יש אור או חושך, לפתע, ברגע אחד, נעשה חשוך והלילה יורד.

וכשהלילה יורד על אנושות שלמה, בלי שהיא מוכנה לכך, בלי שהיא שמה לב לסימנים ולסיבות לכך, זו בעיה. במצבים כאלו אנשים רצים בחשיכה ועושים את הדברים קצת פחות טוב ממה שהם יכולים. הם מושכים כספים, מפקידים כספים, קונים ומוכרים, מצטמצמים ומשנים הרגלים ותוך כדי, נתקלים האחד בשני, כי קשה לראות בלילה. וכדי לסייע לכל אותם צללים הרצים באפלה ומנסים לשמור על החסכונות שלהם לימים קשים יותר, התאספו מנהיגי הG20 בשבת האחרונה וניסו להדליק את פנסי הרחוב.

סיסמאות שחוקות כגון "נעבוד יחד" ו"כולנו שותפים"  נזרקו אל החלל בלי חשבון, אך מפגש הענקים הזה, לא הניב דבר. סימני השחר היו יכולים להפציע, אילו רק משתתפי המפגש היו מנסים לטפל בשורש הבעיה עצמה: אנו קשורים האחד לשני בעולם כולו, כתושביו של כפר קטן. מילת המפתח היא "קשורים". כשהשמש זורחת, היא זורחת על כולנו. וכשהערב יורד, כדאי שמנהיגי הכפר ידעו, שגם עליהם, הוא יורד.

השמיים של כולם

המשבר הפיננסי הנוכחי חשף לראשונה עד כמה כולנו קשורים זה לזה. "אפקט הפרפר", שעד כה ריחף בין ערוגות הפרחים של הפקולטות לפילוסופיה, הפך לפתע למציאות מוחשית ביותר, עת שילוב מנצח בין אזרחים, בנקאים, סוכני נדל"ן וברוקרים תאווי בצע אמריקניים גרם לשווקי העולם כולו ללקות בתסמונת דאון. גלובליזציה 3.0 מכנים זאת המומחים, או במילים פשוטות יותר: נכנסנו למציאות חדשה. מציאות שבה החלטה אגואיסטית של יחידים, קובעת את גורל העולם. אפילו אלן גרינספאן, היו"ר המיתולוגי של הפד לשעבר, אמר לאחרונה שטבע האדם הוא הגורם שמפר את היציבות במערכות הכלכליות. כן, שמעתם נכון. טבע האדם. לא אסטרטגיה פיננסית, לא מדיניות ולא נעליים. האגו הגלובאלי הוא הבעיה. מרגע שנקשרנו בטבורינו (או בשרוכינו) אחד לשני, כבר אין לנו ברירה. מעתה, כשאתה חושב לנעוץ סכין בגבו של אדם אחר, חשוב פעמיים, שמא יהיה זה הגב של עצמך.

למרבה הפליאה, מנהיגי ה-G20 מסרבים להכיר בכך. במקום להציע פתרון שמתאים למציאות המודרנית, הם ממשיכים לשחק בצעצועים שיוצרו בשנות השלושים. וכאן בדיוק טמונה הבעיה הגדולה. רגולציה נקודתית על גופים פיננסים - הפתרון המסתמן לעת עתה, לא תעזור לעולם. על שולחן הדיונים בפגישה הבאה של ה-G20 צריכה לעלות הצעה שתגרום לכל אדם להיות ה"רגולטור" של האגו הפרטי שלו בעצמו. במקום לספק לעולם משככי כאבים, על משתתפי הוועידה לטפל בשורש הבעיה: עליהם לחפש אחר דרכים להעלות את מודעות בני האדם לכך שבעידן הגלובאלי, הדאגה לאחר היא הדאגה לעצמך. איך ניתן לעשות זאת?

בונים סולם ביחד

בשלב ראשון, נפטרים מהאשליה שיש קיצורי דרך ופיתרונות אינסטנט. בשלב שני, צריכים קברניטי העולם להתאחד סביב קמפיין גלובאלי שמטרתו בניית סולם ערכים חדש. לשם כך יהיה עליהם לרתום את רשתות המדיה הגדולות לקידום ערכים ורעיונות המועילים לשלומה של החברה, ולא רק לחשבון הבנק הפרטי. מערכות החינוך וההסברה יצטרכו להנחיל לציבור את הידיעה שהפכנו לגוף אחד, וכי הצלחתו האישית של כל תא, תלויה במידה שבה הוא יפעל לטובת הכלל.

מי שחושב שזו רק אוטופיה, לא מבין כנראה באיזה עידן אנו נמצאים. עידן שבו הקשר ההדדי בינינו הפך להכרח המציאות, לחוק טבע ממש. הדרך היחידה לחיות בצורה יציבה ומאוזנת בעידן זה היא להפוך מילים כמו "אחדות" ו"אחווה עולמית", מסיסמאות נבובות לפרקטיקה של ממש ואז יש סיכוי שנוכל להתעורר אל בוקר חדש ולזריחה ענקית, שתאיר אל העולם. העולם של כולנו.

אורן לוי, עורך תוכן בהוצאות הספרים "קבלה לעם".