בימים אלו מתפתחת בישראל אינפלציה. בעברית, אינפלציה היא תהליך בו מחירים של דברים עולים, המשכורות לא עולות באותו הקצב, ולכן לציבור יש פחות פחות יכולת לקנות דברים.
אחד התפקידים המרכזיים של בנק ישראל הוא לוודא שהאינפלציה (כלומר קצב עליית המחירים של דברים) תהיה סבירה. המגמה הנוכחית מצביעה על כך שיתכן שהבנק יפספס את יעדי האינפלציה מלמעלה - כלומר שכוח הקניה של אזרחי ישראל ב2008 ישחק משמעותית, מעל למה שכיוונו אנשי הבנק והעומד בראשו, סטנלי פישר.
הכלי העיקרי המופקד בידי בנק ישראל לטיפול בקצב האינפלציה הוא שיעור הריבית במשק. בצורה מופשטת מאוד, זה עובד כך: משק [כמו משק בית, תאגיד, מדינה] נוטל הלוואה [לצריכה פרטית, לרכישת ציוד, לסלילת כבישים] היום, מתוך ידיעה שעוד תקופה מסוימת יהיה בידו את הכסף להחזיר את ההלוואה, ואילו השימוש בכסף דרוש כרגע. תמורת זה שמישהו [בנק או רוכשי איגרות חוב] לקח עליו את הסיכון שעוד תקופה הכסף לא יחזור, עליו לשלם באחוז מסוים מקרן ההלוואה. אחוז זה נקרא ריבית. הריבית היא העלות הממשית של אקט ההלוואה, והיות ובהלוואה אנחנו מקבלים כסף ובסוף מחזירים אותו, הריבית עצמה היא בעצם מחירו של הכסף. כשהריבית גבוהה, יקר לקנות כסף ולהפך.
המודל הכלכלי ההגמוני מניח שככל שהכסף יקר יותר, משקים ימנעו מצריכה שאינה חיונית. אם למשק יש את הכסף ביד, הוא ימנע מרכישה לא חיונית כי הוא יכול למכור את הכסף שבידו [על ידי פיקדון בבנק או רכישת אג"ח] ביוקר. אם למשק אין את הכסף ביד, הוא ימנע מרכישה לא חיונית כי כדי לבצע אותה עליו לרכוש כסף, והכסף יקר. לפיכך, העלאת הריבית מורידה את צריכתם של דברים. הביקוש לדברים יורד, ובעקבות הירידה בביקוש לדברים, ירד גם מחירם, כי עד שהמחיר לא ירד לא יהיה מי שיצרוך את ההיצע של אותם דברים. המחירים יורדים - ירדה גם האינפלציה, המשימה הושלמה.
מן העבר השני, אותו מודל קובע כי העלאת מחיר הכסף מובילה בסופו של דבר למיתון. אם משקי בית לא יכולים לקנות טלוויזיות, אם חברות הטלוויזיה לא יכולות לבנות מפעלים חדשים ואם המדינה מנסה אף היא לבזבז כמה שפחות, כמות הכסף בשוק קטנה בהכרח, כולם מרוויחים פחות וכך נבלמת הצמיחה [שמשמעותה, אגב, כמה כסף החליף ידיים בתוך מערכת נתונה].
אל מול האינפלציה הגואה, החליט נגיד בנק ישראל להעלות את הריבית בשיעור קטן של 0.25 אחוז.
אני מזמין אתכם לפתוח את מדורי הכלכלה של היום ולצפות בשלל המומחים שנשענים על אותו מודל תיאורטי, ומספקים כל פרשנות אפשרית לאותו המהלך. מי שרוממות האינפלציה בגרונו אומר שהיה צריך להעלות את הריבית לפחות בחצי אחוז וזו טעות שהמשק הישראלי ישלם עליה מחיר יקר. מי שדואג לצמיחה אומר שההעלאה הזאת הייתה מיותרת והמשק הישראלי ישלם עליה מחיר יקר. ישנם כאלו שמוחאים כפיים לנגיד וקובעים כי זה היה המהלך המדויק מבין האפשרויות הקיימות. הכול בכפוף לאמונותיו האישיות של הפרשן והאינטרס אותו הוא מייצג.
פולמוסים אלו מזכירים פלפולים שנלקחו מהתלמוד הבבלי או מעמודי הספורט. גם אל מול מהלכים פוליטיים ניתן לשמוע ריבוי דיעות. אבל כשדנים על מהלך פוליטי מסוים שבוצע בדרך זו או אחרת (או על הבאת שחקן מסוים למכבי, או על כמה מכות לקו מצרים על הים) איש אינו טוען שדעתו מגובה מדעית, נגזרת של דיסציפלינה הגמונית ורבת שנים שעל הנחותיה אין לערער.
לא אתיימר להכריע בסוגיה הספציפית. אין לי את כל הנתונים. לאיש אין, למעשה. אבל כל השטרסלרים והארלוזרובים למיניהם מתייחסים לעצמם ולתחום שלהם כאל מדע, שעה שלמעשה הם מאמינים ותו לא. איני מזלזל באמונה, אבל אני בהחלט מזלזל במאמינים שטוענים שהוכיחו את אמונתם בעזרת נוסחאות.
לבלוג של חייש - "לשבור להם את היידים והרגליים"
