בלב המאבק הציבורי עומדת לאה שץ-סופר (85), פעילה חברתית ויושבת ראש עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל ודיירת ב"אחוזת צהלה", המביעה בראיונות לתקשורת הכתובה, ברשתות האינטרנט, בפודקאסטים ובערוצי היוטיוב והרדיו ביקורת קשה נגד המדינה ובעלי בתי הדיור המוגן על התנהלותם.

דיירים "שבויים": המטען הכלכלי הכבד

הפערים התהומיים בין ההבטחות למציאות מעלים תמונה של דיירים רבים "שבויים" במערכת שאינה משרתת את האינטרסים שלהם. דיירים אלה משקיעים סכומים אדירים הנעים בין מיליון לשני מיליון ש"ח, המצטברים למיליארדי שקלים, כפיקדון שמאבד מערכו כל שנה. סכומים אלה, לטענת שץ-סופר, משמשים את בעלי הבתים להשקעות ללא כל פיקוח או ידיעה של הממשלה או הדיירים. "לא נתנו שום בטוחה לפיקדון, הפקדנו הרבה כסף ובעיניים עצומות אמרנו: סומכים על בעלי הבתים שינהלו את זה כמו שצריך", מציינת שץ-סופר, ומוסיפה בחשש: "במדינה שלנו, בה חברות גדולות קרסו ובפרט חברות נדל״ן, אנחנו לא יודעים מה קורה עם הכסף שלנו".

הדיירים המבוגרים, שנקלטו בגיל צעיר יחסית, מוצאים את עצמם בעוד עשור או שניים כחסרי כוח להיאבק על זכויותיהם. הם אינם יכולים לעזוב את ביתם, לא יתבעו את המנהלים ולא יסכנו את יחסיהם עם הצוות, שכן הם תלויים בו. חוסר היכולת לעזוב והחשש ליצור חיכוכים יוצר כוח בלתי מוגבל עבור בעלי הבתים ומנציח את מצב הניצול.

כשלים רפואיים: סכנה ממשית בלב הבית

אחת הבעיות החמורות ביותר שעלו ממחקר מקיף שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2013 היא בתחום הרפואי. המחקר חשף פערים מדאיגים בין ההבטחות לשירותים בפועל. הנתון המדאיג ביותר הוא ש-25% מהדיירים דיווחו כי אינם מקבלים את כל השירותים שהובטחו להם בעת ההרשמה. מתוכם, 9% מכלל המשיבים בסקר טענו כי הובטח להם שירות רופא 24 שעות ביממה, אך הם לא קיבלו שירות זה.

התלונות העיקריות על שירותי הבריאות כוללות:

•  32% מהתלונות: היעדר רופא בלילות ובסופי שבוע – בעיה שנחשבת חמורה ביותר.
•  15% מהתלונות: שירות איטי או לא טוב.
• 15%  מהתלונות: מחסור בעובדים ואחיות.
•  12% מהתלונות: צורך לשלם עבור שירותים או שירות יקר.
•  11% מהתלונות: שירותים רפואיים מוגבלים.

התמונה הרפואית מעלה דאגות בטיחותיות חמורות: רק 53% מבתי הדיור המוגן מבטיחים נוכחות רופא בלילה, והרוב המוחלט של הדיירים נאלצים להסתמך על שירותי מגן דוד אדום (מד"א) בעתות חירום. מקרה טרגי שהוביל לתביעת רשלנות רפואית הוגש נגד "מגדלי הים התיכון בת ים" לאחר מותה של דיירת בת 77, כאשר האחות הזמינה צוות נט"ן רק כשעה לאחר שהתלוננה על קוצר נשימה קשה. חוות דעת מומחה קבעה כי אילו האחות הייתה פועלת על פי הסטנדרט הרפואי המקובל, ייתכן והיה ניתן להציל את המנוחה.

נוסף על כך, שץ-סופר מלינה על היעדר סנכרון המידע הרפואי בין מרפאות הדיור המוגן לקופות החולים. לטענתה, "אין תקשורת דו-סטרית" בין קופות החולים למרפאות, ברמה שיכולה להגיע "עד כדי סיכון חיי אדם". היא מדגישה כי "זכותו של אדם לנגישות מלאה לכל החומר הרפואי עליו", אך נתקלה בתשובות כמו "אמרו לנו שנדבר על זה אחרי הקורונה, שזה כמו לומר שניפגש בשש אחרי המלחמה". לדעתה, "קופות החולים מרוויחות כי אני לא משתמשת בשירותים שלהם אלא במרפאת הבית, אבל הם לא מוכנים לסמוך", וכי "אינטרסים שונים נכנסים לעניין". שץ-סופר קוראת: "הגיע הזמן לפתור את הפלונטר הזה".

רגולציה בחסר: "משהו רקוב בממלכת דנמרק"

על אף הניסיונות לחוקק ולהסדיר את התחום, דיירי הדיור המוגן נותרים לעיתים חשופים. הביקורת החריפה ביותר של שץ-סופר נוגעת לסחבת בחקיקה: "תקנות האיתנות הפיננסית עדיין לא עברו וסוחבים אותנו וסוחבים אותנו". היא מוסיפה כי "קשה לי עם זה. שמונה שנים אחרי אישור החוק עדיין לא הונחו כל התקנות הנוגעות לבתי דיור מוגן. צריך לסיים את הסאגה הזאת. בפועל, "אנחנו בשלב שעדיין אין אף בית דיור מוגן שיש לו רישיון, למרות שיש חוק דיור מוגן".

לטענתה של שץ-סופר, בעלי הבתים נוקטים "שורה של מהלכים" שמטרתם למנוע את אישור תקנות האיתנות הפיננסית – תנאי הכרחי לקבלת רישיון. "המדינה אמרה: צריך גם לבדוק את האיתנות הפיננסית של כל בית ובית כדי לא לחכות שבית יקרוס כלכלית." היא מזהירה כי היעדר הפיקוח על מיליארדי שקלים של פיקדונות הדיירים עלול להוביל לקריסה של הענף. "אם אתה לא יכול לעמוד בביקורת כלכלית וזה יגרום לך לקרוס, אז כנראה שמשהו לא בסדר אצלך, אז כנראה אני צודקת שאני רוצה שתעשה בדיקה". חוסר הפיקוח מותיר את הדיירים חשופים ל"שיטת מצליח", שבה בעלי הבתים עלולים לקצץ בפעילויות ושירותים מבלי שהדיירים ישימו לב. היא מסכמת את מצב חוסר השקיפות וההתנגדות לפיקוח בשאלה רטורית: "אני לא יודעת, ואני לא מכירה עסקים שלא צריכים לנהל ספרים כחוק ורואה חשבון בודק אותם. אז אם אתה מפחד שייעשו לך את הבדיקה, אז משהו לא טוב קורה בדנמרק – איך אומרים: 'משהו רקוב בממלכת דנמרק".

ניצול כלכלי נוסף: דמי הלנה ומיסוי כבד

מעבר לפיקדונות העצומים, הדיירים מתמודדים עם דרישות כספיות נוספות הנחשבות לניצול. דוגמה בולטת היא גביית "דמי הלנת מטפל אישי". בעוד שבתים מסוימים גובים תוספת של 300–400 שקלים לחודש, ישנם מקרים של דרישות קיצוניות של 1,000, 1,500 ואף 2,000 ש"ח לחודש ועוד מע"מ. שץ-סופר תוקפת את הדרישה הזו בחריפות: "יש לנו מקרים שמבקשים 1,000, 1,500 וגם 2,000 שקל תוספת כשאתה מלין מטפל בדירתך", ושואלת: "אני המעסיק, אני משלמת לו את שכר העבודה, אני נותנת לו את האוכל, את המיטה, את המצעים. על מה מבקשים סכומים כאלה גבוהים?". היא מציינת כי המטפל אינו משתמש במתקני הבית ומוסיפה בציניות: "המטפל לא הולך לא לבריכה, לא לחדר כושר, לא משתתף במסיבות, לא בא להרצאות. על מה? על זה שהוא נושם אוויר, שהולך במסדרון, שוחק את השטיח, אוקיי, משתמש במעלית, לוחץ על הכפתור במעלית? יש פה איזה ניצול של הגיל ו"שיטת מצליח" של בעלי הבתים, המאפשרת להם לגרוף רווחים על חשבון מצוקת הדיירים".

נוסף על כך, שץ-סופר תוקפת את נושא המיסוי וטוענת כי "הדיירים נאלצים לשלם מע"מ בצורה מטורפת". היא מפרטת: "אנחנו משלמים שלושה סוגי מע"מ בדיור המוגן הכוללים מע"מ על דמי אחזקה, על שחיקת פיקדון ועל "מע"מ ריבית רעיונית". היא מסבירה כי מדובר ב"הלוואה שהדיירים נתנו לבעלי הבתים, אך אינם מקבלים עליה ריבית בפועל". המדינה קובעת מדי שנה את "אחוז הריבית הרעיונית שעליה צריך לשלם את ה-17% מהמע"מ". שץ-סופר קוראת: "אתם רוצים להנגיש את הדיור המוגן? רק תורידו לנו את המע"מ. כבר תחסכו לנו אלפי שקלים בחודש, זה לבד כבר יוריד בצורה משמעותית."

יחס פטרוני ואפליה: פגיעה בכבוד האדם

הביקורת על בעלי הבתים והמדינה נוגעת גם ליחס פטרוני ומזלזל כלפי הדיירים. בתקופת הקורונה חשו הקשישים בבידוד המוני, כשהמדינה התייחסה אליהם כ"מי שמסכנים את המדינה ואת מערכת הבריאות, סוגרים אותנו בבתים וזהו". שץ-סופר מתארת את התחושה: "אנחנו חיים בתחושה שהפכנו לבני ערובה של המדינה". היא מותחת ביקורת על הנטייה לכרוך את כל בני הגיל השלישי בחבילה אחת, מבלי להבחין בין בתי אבות לדיור מוגן לעצמאים: "נאלצנו להיאבק על זה שיפסיקו לשים אותנו בסלים גריאטריים וסיעודיים וכל השאר. אמרנו: תעזבו אותנו, אנחנו אנשים בקהילה". היא מדגישה בכעס: "כבוד השר איציק שמולי שכח שדיירי הדיור המוגן לא חוסים בחסדי ובכספי המדינה. אנחנו משלמים ממיטב כספנו עבור השהות והשירותים הניתנים לנו. אנחנו אחראים למעשינו".

בנוסף, קיימת טענה לאפליה והרחקת דיירים סיעודיים. לטענת שץ-סופר, בעלי הבתים "ייפטרו מהדייר הסיעודי וממטפלו הפוגעים בנראות ובתדמית של הבית, ויוכלו להביא דיירים 'רווחיים' וייצוגיים יותר במקומם". היא זוכרת מקרים בהם דיירים ששברו ירך נדרשו לעבור למחלקת החלמה כדי "לא להראות את הפרצוף בקרב העצמאים".

קריאה לשינוי: להחזיר את האנושיות למרכז

הקריאה לרגולציה אינה רק דרישה לכללים יבשים. זו דרישה לתיקון מערכתי של יחסי כוחות, למנגנוני הגנה עבור אוכלוסייה פגיעה ולמתן קול לאנשים שהופקדו בידי מערכת ששוכחת לעיתים קרובות את האנושיות שבליבתה. "מנהל חכם והדיירים יהיו הגוף שאיתו הוא עובד ביחד בשיתוף פעולה", מדגישה שץ-סופר, שכן הדיירים הם "המפרסמים הכי טובים של הבית". עם זאת, הדרך לשיתוף פעולה וכבוד הדדי עוד ארוכה".