מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

פרשת "צו" ממשיכה את פרשת הקורבנות -שכאמור מדגישה את חשיבות הידע בהלכות למקריבי הקורבן, המבקשים להיות קרובים לבורא עולם. עיקר המשימות המוזכרות בפרשה נוגעות לכהנים, לכן פותחת הפרשה במשפט: "צו את אהרון ובניו..." (ויקרא ו'/א').

העם נצטווה להקריב רק "ביום", בלילה המקדש מופקד רק לכהנים. היינו, יש חשיבות להקרבה של הקורבנות במקום-במקדש אך יש חשיבות ביהדות ובהקרבת הקורבנות גם בזמן.

על פי הרש"ר הירש, בלילה האדם משועבד לפן הגופני שבו, ביום האדם הולך קוממיות, חש את שכלו בהיר, דעתו צלולה, עשייתו יצירתית, קומתו זקופה, משעבד את העולם הפיזי לחכמה.

תורתנו מדגישה את חיוב האישיות החופשית המשעבדת לקב"ה את מחשבתה, רצונה ועשייתה. כל זאת ביום, באור המבטא התחדשות, כפי שמצוין במסכת חגיגה: "אין בית מדרש ללא חידוש". היינו, כל יום מקבל יעוד משלו לעומת יום האתמול.

בסיס פיתוח החכמה היהודית היא ההתחדשות המתמדת. עלינו לחנך כל בית אב להרגיל עצמו ולחנך את ילדינו להפעיל מוח פורה שיתחדש כל הזמן. צריך כל אחד לשאול עצמו מדי יום מה הוא חידש, כך נמשיך להיות חכמים ויצירתיים.

החמץ והמצה מבטאים שלבים בהכנת הלחם. המצה היא שלב מוקדם בהכנת הלחם. החמץ הוא הלחם השלם: "המוציא לחם מן הארץ". החמץ הוא ייעודו של כל חקלאי ואילו המצה היא שלב בהכנת הלחם החמץ. לכן, מגביהים את המצות ואומרים "הא לחמא עניא" - זה לחם העוני. המצה היא זיכרון וסמל, המהר"ל רואה במצה סמל למקוריות ועצמאות. אכילת המצה היא סמל לחרות של עם המבקש לשמור על צביונו. המצה היא כמו השמירה על ירושלים שהיא שלנו ומסמלת את צמצומו של האדם. הלחם "המנופח" מסמל את תפיחתו של האדם והעצמתו. ביחסי האדם עם הבורא, עם אשתו, עם חבריו, אי אפשר להתקרב מנופח-כחמץ, צריך להצטמצם כמצה. מול אחרים חובה לוותר, להיות טובים ולאהוב רעך כמוך. כל התקרבות, כל קורבן צריך להיות כ"מצה" ולא כ"חמץ".

ליל הסדר נחשב כחג חינוכי עם המשפחה, כדי לספר את הסיפור של העם היהודי. אנו מחויבים לאכול מצה, עלינו להצטמצם ב"שולחן הסדר" כדי לאפשר ליותר אנשים לשבת עימנו. בשולחן הסדר יושבים כולנו- חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. יש חשיבות ביהדות לנתינה לאחר, להקריב את ה"אני" לטובת ה"אנחנו". בחג הפסח מרבים לספר על נאמנות זו של נתינה ואהבת החבר.

זהו חג החינוך הדידקטי - צלחת הפסח משמעותית ומטפחת שאילת שאלות, מה המשמעות של כל קטע. החרוסת מפעילה את הדמיון והיצירתיות, רבי יוחנן רואה בחרוסת זכר לטיט - להזכיר לנו ימי העבדות האפלים אל מול שמחת החג בשולחן המשפחתי. החרוסת הנמצאת במרכזה של השולחן מדגישה את היציאה משיעבוד לגאולה.

יחסי האדם עם בורא עולם מבוססים בשני מושגים: "אהבה" ו"יראה".

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מבהיר שקיימים שני מנגנונים במערכת זהירות וזריזות, שתפקידם להמיר האנרגיה השכלית-הרגשית לאנרגיה מעשית. "זהירות" נובעת ממידת היראה ואילו הזריזות נובעת ממידת האהבה.

הדבר מתבטא בשתי שבתות מיוחדות: "שבת שובה" לפני יום כיפור אשר מדגישה את מידת היראה ואת הזהירות, ו"שבת הגדול" לפני פסח אשר מדגישה את מידת האהבה ואת הזריזות לקיים את הצוויים שציוונו בורא עולם. הקב"ה גאל אותנו ממצרים ואנו מחזירים לו באהבה, ע"י סיפור יציאת מצרים מדור לדור.

אתר:   www.h-y1.fav.co.il 

                                                       ד"ר יחיאל שרמן