באחד מימי השבוע האחרון, בזמן שסעדנו ארוחת צהריים במקום עבודתי, התגלה וויכוח סוער ביני לבין אחד מעמיתיי. אין זה אירוע חריג במיוחד. עמית זה, הוא בעל דעות ימניות קיצוניות והשקפת עולמי השמאלית היא לצנינים בעיניו. למרות ידידותנו רבת השנים, אנו נסחפים לוויכוחים סוערים לעתים קרובות, להנאתם הגלוייה של שותפינו לשולחן. המיוחד היה הפעם, שלנושא הוויכוח לא היה לכאורה כל קשר אל הפוליטיקה המקומית והעולמית (נושאי התנצחויותינו הרגילים).     

לפני מספר חודשים, ברשימתי "אנטומיה של אובדניות - פרידה מידידה", כתבתי על לילי, שצוק הימים הכריע אותה והיא נטלה את חייה, אחר שבן בלייעל חסר מצפון, שפיתה אותה לבוא להונגריה ונשא אותה, השליך אותה כלימון סחוט והשאירה, כעבור מספר שנים, חסרת כל.

עמיתיי למשרד ואני, משתדלים בזמן הפסקת הצהריים לא לדסקס בעניינים הקשורים בעבודתנו וכל אחד מאתנו משתף את חבריו בחוויותיו אחר יום העבודה ובסוף השבוע. איזה סרט, או הצגה ראינו, היכן טיילנו, לאיזה מסעדה הלכנו, באיזה פן של הביורוקרטיה הישראלית נתקלנו הפעם, מה קורה עם ילדינו ונכדינו וכיו"ב. הפעם הזאת סיפרתי להם על הירושה שידידתי לילי, הפקידה בידי. לא מדובר בדבר-מה גשמי ובוודאי לא בסכום כסף, הרי היא הסתלקה מהעולם כענייה מרודה, אבל במשהו, שאני מייחס לו בכל זאת ערך רב: יומן אישי וחושפני בן עשרות עמודים, המתאר את ההתעללות הנפשית, ההשפלות שהיו מנת חלקה, ההרס המוחלט של הכול שהאמינה בו, בידי האיש שאהבה עד הרגע האחרון האפשרי והרבה מעבר לו.

אין זה יומן מסוג ה"יומני היקר", אלא "אברי היקר". הוא הוקדש לי, כאדם יחיד שיכלה לתת בו את אמונה וגם בהמשך, היא פונה בו אליי מספר פעמים בנימה אישית כל כך, שלעתים נדמה לי שהיא משיחה באוזניי על סבלותיה, בקולה שלה. היומן נשלח אליי קטעים-קטעים וקראתי בו בשעתו, אבל אחר שנודע לי על מותה של לילי באפריל 2010, לא אזרתי אומץ לקרוא בו שוב. פתחתי אותו רק פעם אחת, כששמעתי, שבנה היחיד (מנישואין קודמים), מנהל מאבק משפטי עם בעל הדירה על עזבונה של אימו. איש זה, הגורם הישיר לצעדה הנואש של לילי, סירב לאפשר לבן להיכנס לדירה, כל עוד לא יוסדר החוב שאימו חבה. החומר שבידי מכיל גם מין צוואה שנכתבה לפני כשש שנים וכוללת רשימת מצאי של תכולת הדירה. שלחתי לבן את הרשימה ובעזרתה הוא הצליח לבסוף לקבל לידיו חלק מן העיזבון, אם כי כל חפץ בעל ערך נמכר באופן חד-צדדי בידי בעל הדירה.    

לפני מספר ימים התחלתי בעריכת היומן ובתיקון שגיאות הכתיב. צירפתי אליו גם מספר תעתיקי צ'טים שניהלתי עם לילי ומכתבים המתייחסים לנושא, שקיבלתי ממנה. אני מניח, שהחומר הכתוב יכיל לבסוף כ-70 עמודים. מבחינה טכנית אין לי בעיות, אבל זאת היא עבודה הגורמת לי התרגשות רבה ואחר שני הערבים שעד עתה הקדשתי לה, התקשיתי בלילה להרדם.      

איש אינו יודע על קיומו של יומן זה והייתי יכול בשקט לגנוז אותו במעמקי הדיסק הקשיח של מחשבי, אבל עבורי זהו קול קורא מהקבר ואני מרגיש חובה להביאו לידיעת בנה, אותם המעטים שהוקירו ואהבו אותה וגם לנסות לפרסמו בצורה כלשהי.

על הכוונה הזאת התנהל הוויכוח עם עמיתי. הוא טען בלהט, כי בכל פרסום אני מסכן את עצמי, כי אתבע למשפט בעוון הוצאת דיבה ולמה לי להסתבך, הרי לילי אינה קרובת משפחתי. הסכמתי עמו שכל פירסום כרוך בסכנות, אך אף-על-פי-כן, אני מרגיש חובה לא להחריש ולנסות ולתת בצורה כלשהי פומבי למעלליהם של אלה שגרמו להחלטתה הגורלית. הוויכוח הסתיים בכך שבן שיחי העיר בלעג, שישמח באחת מארוחות הצהריים המשותפות העתידיות, לשמוע פרטים על כך כיצד אכלתי אותה כתוצאה מהפירסום.

בעקבות וויכוח זה התחלתי להרהר בכך, האם יש הבדלים ערכיים בין אנשי השמאל לאנשי הימין? אני מחשיב את עצמי ואת שותפיי להשקפת עולמי, לבעלי תודעה חברתית מפותחת, אמפטיה לסבלם של הנדכאים באשר הם, ללא הבדל במוצאם והלאום שלהם, מצפון הומניסטי הדוחף אותך לנקוט עמדה, להתערב, כדי לתקן עוולות, אי-צדק, להפסיק את התעללותו של אדם, או משטר בחלשים. אינני אומר, כי כל אנשי הימין הם אנשים קרים, חסרי אנושיות ומצפון, אני רק סבור, כי אינך יכול להיות איש שמאל אמיתי, אם חסר בך אותו זיק של אנושיות.  

אמשיך כמובן בעריכת עזבונה הרוחני של ידידתי. לא אצה לי הדרך, איש לא יחזיר אותה לחיים. אנסה גם לחפש דרכים מקוריות, בהן אוכל להביא את מעללי בעלה לשעבר לידיעת המספר הרב ביותר של אנשים בהונגריה. המופלא מכל הוא, שלילי בעצמה הרהרה בסכנות הכרוכות בפירסום יומנה, המכיל שמות רבים, תאריכים מדויקים ופרטי עסקאות מסחריות במיליוני פורינטים הונגריים ושיגרה אליי שני עותקים מיומנה. באחד העותקים שונו כל השמות ללא היכר ואיש לא יוכל לתבוע את ההוצאה לאור - אם תימצא הוצאה שיש לה עניין בחומר נפץ כגון זה ומוכנה להסתכן בפירסומו - או את העורך, על הוצאת דיבה.