מס' צפיות - 683
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט - הרחק ממנה
מאת: אנה 03/02/08 (15:30)

זוג קשישים מחליק מעדנות על פני משטח שלג חלק. עטויי מחליקי סקי מסורבלים הם עושים את דרכם בעומק הקצף הלבן, עוקבים אחר הדרך המפולסת כבר מראש לפניהם, כזו שנראה שעשו זה עשרות פעמים בעבר. מבטיהם מלאי תובנות ורוויי אהבה, וצעדיהם המתואמים על פני הלובן המבהיק הפרוש לפניהם מציגים בדקות מעטות של צילום אחיד ואינטנסיבי את כל מערכת היחסים הארוכה והטעונה בין השניים. כל כך הרבה הם עברו, כל כך מעט ידוע לנו בשלב זה, ובכל זאת נדמה כי השתיקה הזו תורמת יותר מכל מה שיוכלו להגיד.

כך נפתח "הרחק ממנה", וכך הוא ממשיך. הבמאית שרה פולי (שחקנית בדרך כלל, שהיטיבה בהופעתה ב"המתיקות שאחרי") מתמחה בהצגת מצבים סטטיים, "אומנותיים" עפ"י כל כללי הז'אנר, המראים נופים מדהימים וקשישים המפנים מבטם רב התבונה וחוכמת החיים אל האופק, ונאנחים אנחה חרישית בינם לבין עצמם. כל כך הרבה עומק. כל כך הרבה משמעות.


גרנט (גורדון פינסט) ופיונה (ג'ולי כריסטי, על כל יופיה החד-פעמי והמטען הקולנועי המתלווה אליה עוד מימי ד"ר ז'יוואגו) הקשישים חיים את חייהם השקטים בענווה אופיינית בלב ערבות השלג הקפואות, שם חיו לפניהם הוריה של פיונה. הם זוג מקסים, משעשע, מרשים חיצונית להפליא יחסית לאנשים המתקרבים לשנות ה-70 לחייהם, ובעלי אינטרקציה נוגעת ללב.


מערכת היחסים ביניהם נראית מושלמת ורוויית הומור עד אותו רגע בו פיונה, בהיסח הדעת, מכניסה את המחבת דווקא למקפיא, וכך אנו והם מתוודעים למחלת האלצהיימר המתפתחת במוחה ומאיימת על שלוות חייהם. ההכרה הכואבת במצב מאלצת אותם לאשפז את פיונה בבית חולים ההולם קשישים במצבה, עפ"י בקשתה המפורשת ובניגוד גמור לרצון בעלה, ואז נאלצים השניים להתמודד עם החיים בנפרד זה מזה, ומהצורך של פיונה להתאקלם במושג הנלעג-קמעה המסמל יותר מכל את סיומם ההכרחי והקרוב של החיים.

 

לאחר חודש ההתאקלמות המבוקש, כאשר גרנט חוזר לבקר, כבר אין מי שיקבל את פניו. גרנט המקסים ורב הכריזמה, המתגלה בפנינו במהלך הסרט כאדם שבגד באשתו לא מעט במהלך נישואיהם, נתקל כעת בהתעלמות מוחלטת מצדה, שכן היא כבר אינה מזהה אותה ואינה מוכנה לקבל אותו שוב. למעשה, לא רק ששכחה פיונה את חייה הקודמים, כעת היא גם מנהלת מערכת יחסים עם אוברי (מייקל מרפי), חולה האלצהיימר הקטטוני-משהו, המקפיד לשכב נטול-הכרה-כמעט בכסא הגלגלים שלו ובעיקר לבהות את עצמו לדעת כלפי העולם, ולא לגמרי נהיר לנו מדוע היא מקדישה את כל תשומת לבה דווקא לו, ולא, נניח, מאמצת חמוס. כל זאת בשעה שגרנט הנואש מקפיד לבקר את אשתו מדי יום, ללא הרף, באמונה מלאה (ספק-אגואיסטית ספק-תמימה ומלאת תקווה) שכל מעשיה נועדו אך ורק להעניש אותו ובתקווה קיומית שבקרוב תתרכך ותקבל אותו בחזרה לזרועותיה שוב.

יש משהו מופלא בנופים המושלגים המוצגים לנו ברקע. במבטיה התוהים של פיונה האובדת בהם שוב ושוב בפלאשבקים החוזרים ונשנים לאורך הסרט. בתהליכי החיפוש של גרנט אחריה. במציאתה. בעיניה התכולות הבוהקות על הרקע הלבן, ובשתיקה הכללית בה היא מחפשת את דרכה חזרה הביתה. השתיקה העוטפת הזו, הקיומית, המלווה את הסרט במעין תירוץ אומנותי, ומכריחה את כל הדמויות לעטות על עצמן פרצוף טראגי תמידי ולהיראות על סף מוות כעניין שבשגרה. כל זאת היה מתקבל בהבנה ובהבעה האינטלקטואלית המתבקשת, אלמלא היה נדמה כה מאולץ.


זהו אינו סרט רע, כמובן. הוא אינטיליגנטי. הוא מעביר מסרים בלתי ניתנים לערעור על זקנה ואהבה וחוסר היציבות של האמת. אף לא חסר בו הומור, על אף הנושא המדכא אותו הוא מבקש לבאר, ודמויות דיירי המוסד מרבות באתנחתות קומיות המתבקשות על רקע הדכאון הקיומי (למשל, הקשישה ש"לוקחת את התה שלה לטיול" ושדרן הספורט בדימוס המסרב לקבל את פיטוריו וממשיך לפרשן כל סיטואציה סביבו באובססיביות משעשעת).

 

מה גם שהוא משוחק להפליא ע"י צוות שחקנים מצויין המוביל אותו הלאה ומונע ממנו ליפול לתהומות הקלישאות. אך על אף זאת, נדמה כי הוא מתאמץ מדי. מרבה להתפאר בקלוז-אפים רבי משמעות ותצלומי נופים פסטורליים, במקום לתת תשובות הולמות ומלאות ולנסות לחתור לאיזו משמעות.


שרה פולי, הלוא, היא בסה"כ בחורה בת 27. ועם כל התבססותה על סיפורה של אליס מונרו, קצת קשה להאמין שבבימויה תצליח להביא, כמות שהוא, את הפחד, הניוון והבדידות שבאדם מבוגר המאבד את עברו ואת חייו או אפילו רק את היקר לו מכל.


כך שכל שנותר, בסופו של דבר, מרשים ומשמעותי ככל שיהיה, הוא צמד שחקנים מופלאים ומשכנעים להפליא, המיטיבים לנווט בריק התסריטאי הנתון בפניהם, ובנתיבי השלג הסלולים בכל הכיוונים הלא נכונים. אנו מזדהים עמם. הולכים לאיבוד איתם במרחבי הזכרון. מאבדים את הסבלנות איתם בכל השעתיים ויותר מהם מורכב הסרט. ובעיקר מאמינים שהם, והסיפור, זקוקים להרבה-הרבה יותר.

 

תסריט ובימוי: שרה פולי
עפ"י סיפור מאת: אליס מונרו
שחקנים: גורדון פינסנט, ג'ולי כריסטי, אולימפיה דוקאקיס, מייקל מרפי

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר