מס' צפיות - 7411
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט - מועדון קרב
"מועדון הקרב" של ג'ק וטיילר, עם ובלי הטוויסט המפתיע לקראת הסוף, הוא איזו התגלמות פנטזיה בסיסית וגברית במהותה של אובדן גבולות ושחרור מוחלט דרך אלימות.
מאת: אנה 05/11/07 (14:59)

הכלל הראשון של מועדון קרב: אתה לא מדבר על זה שלא ראית "מועדון קרב".

 

כבר שנים שאני, נערה צעירה ונטולת השכלה קולנועית ראויה לציון, מסתובבת בעולם בשלווה ובידיעה שלא ראיתי וככל הנראה גם לא אראה את "מועדון קרב". "פייט קלאב", ברשותכם. משום מה, כנראה בעקבות שמו הבלתי משתמע לשתי פנים, הוא נתפס אצלי תמיד כחלק מז'אנר הסרטים שכל יהבם על טהרת האלימות והגברים חשופי החזה המתגוששים ונמרחים זה בזיעתו של זה בהומו-אירוטיות משובבת. ואת אלה מעולם לא הצלחתי לחבב.הם שטחיים מדי, חשבתי. משעממים בוודאי. נטולי כל ערך מוסף.

 

הכלל השני של מועדון קרב: לעזאזל, אתה לא פאקינג מדבר על זה שלא ראית "מועדון קרב"!

 

בימים האחרונים, לעומת זאת, התחלתי מתוודעת לתחושת ההחמצה. כל אדם בו נתקלתי ונאלצתי לבשר לו זאת, חפוית ראש ומביטה בחרדה מצד לצד תוך שריקת ניגון עליז לצרכי הסחת הדעת, הגיב בנחרת בוז נפוחה ושילח אותי מעליו. כי הלוא לא ייתכן שילדת ניינטיז שכמוני, שמחשיבה עצמה תרבותית במידת מה, לא זכתה לצפות ביצירת המופת המייצגת ביותר של שנות ה-90. זו שגידלה דורות רבים וחדורי אידיאולוגיה של פעילי אנטי-גלובליזציה אלימים וחובבי עירום גברי, שרק אלוהים יודע איפה מסתובבים היום ואיך העזתי לפספס אותם. ובמילים אחרות, לא נותרה לי ברירה.

 

הסרט, בבימויו הווירטואוזי של דיוויד פינצ'ר ("7 חטאים", "החדר", "זודיאק") מביא את סיפורו של ג'ק (אדוארד נורטון) צעיר אפור ומשועמם שעובד בחברת ביטוח ומכלה את חייו באינסומניה תמידית שלא נותנת לו מנוח ("כשיש לך נדודי שינה, אתה אף פעם לא ישן ואף פעם לא ער"), וכדי להעניק מעט טעם לעצם קיומו מתמכר לתרבות הצריכה ורכישת מותגים וריהוט לסלון בצבע מהגוני, שהוא מאמין שיסדרו את חייו. לאחר נסיון לפנות לקבוצות תמיכה שונות שיעניקו פורקן לרגשות השורפים אותו מבפנים בשגרה האדישה וחסרת הריגושים שלו ("אנשים חסרי אשכים", "חולי איידס", וכו'), והיכרות מטרידה עם מרלה סינגר- בחורה מעורערת שבחרה בתחבולה זהה ומחרבת את תכניותיו (הלנה בונהם-קרטר), מגיעה התפנית בהיכרותו עם טיילר דירדן (בראד פיט, בתפקיד מצוין), מוכר סבונים שרמנטי המציע לו להתגורר אצלו לאחר שביתו של זה מתפוצץ בתאונה משונה.

 

מכאן, תופסת העלילה כיוון שונה לחלוטין, ומובילה אותנו ברחובותיה התחתיים והאפרפרים של העיר, בהם מסתובבים בני כל המעמדות- פקידים, קופאים בסופר, שוטרים, מתדלקים, חסרי אשכים, ועוד- כולם מתרכזים בביתם של ג'ק וטיילר לקרבות אגרוף אלימים רוויי דם ויזע, אחד על אחד, ללא חולצה וללא עכבות. מוותרים על הדחף הראשוני לעושר ולסגידה העיוורת לתרבות הצריכה, וחוזרים היישר למקורות, לצרכים והדחפים הבסיסיים ביותר של האדם. ולעזאזל, אם יתעוורו, יהיה זה משום האקסטזה הזו שבדחף, ולא בגלל אף ספה בגוון אלון עתיק.

 

הם מצטרפים ל"מועדון קרב", המוקם ע"י טיילר- קבוצה רשמית המאורגנת לעילא ומעניקה לכולם הזדמנות שווה לקרוע זה את זה במכות, בחביבות, ידידות והסכמה. מועדון שמתחיל כתמים בדרכו, ראשוני ומנוגד לכל הצבוע והנלוז בגלובליזציה ותרבות המותגים, אך במהרה מאבד את דרכו ותופס כיוונים מאיימים שג'ק לא צפה בכלל...

 

מהר מאוד מוצא עצמו ג'ק צופה במפעל חייו בורח מתחת ידיו והופך למעין כת אלימה וחסרת מעצורים תחת הנהגתו של טיילר, שמטרתה להשלים פרוייקט הרס בשם "פרוייקט תוהו ובוהו", עליו "אסור לשאול שאלות". הוא מנסה למצוא את ידיו ורגליו במציאות החדשה שנכפתה עליו, אך כאשר אינן נתונות תחת כובד משקלו של בריון זה או אחר בעת קרב- הוא אבוד לחלוטין. ניסיונותיו הנואשים לפצח את התעלומה האופפת אותו מביאים לטוויסט המפתיע במיוחד של הסרט, וגורמים לו, ולנו כצופים, להסתכל על כל מה שקרה עד כה בצורה שונה לחלוטין.

 

"תקשיבו, עלובים. אתם לא מיוחדים. אתם לא פתיתי שלג יפים ויחודיים. אתם אותו חומר אורגני נרקב כמו כל דבר אחר."

 

זה לא סרט רגיל. המסרים שלו לא ברורים לגמרי בצפייה ראשונה, ובוודאי לא שטחיים כפי שחשבתי מלכתחילה. המחאה היא בסיסית, ראשונית, כואבת במידת מה. "מועדון הקרב" של ג'ק וטיילר, עם ובלי הטוויסט המפתיע לקראת הסוף, הוא איזו התגלמות פנטזיה בסיסית וגברית במהותה (ולראיה, דמויות הנשים בסרט מעטות וחסרות חשיבות כמעט), של אובדן גבולות ושחרור מוחלט דרך אלימות. דרך התנתקות מכבלי החיים והתמסרות לריק, לכלום, להנאה הניאנדרטלית המוחלטת. מכות, דם, פחד, הרס המוני ו"הריסה של משהו יפה".

 

אנחנו חסרי משמעות, על פי תורתם. רק עוד גרגירי חול ביקום, שעפים ממקום למקום בנסיון למצוא איזו מהות לקיומנו. נאבקים זה בזה ללא מטרה כדי להגיע לאנשהו. לתת קצת טעם לחיים. גם אם טעם מריר-מתקתק של דם. הסרט מכין אותנו לקראת הטוויסט שלו. לא מסתפק ב"וואו" האוטומטי שהוא מבקש לסחוט.הוא רוויי כולו ברמזים מקדימים לקראת ההמשך, ומסרב להתמסר לחוסר ההיגיון שיכל להוביל אותו. לכל תפנית יש הסבר. יש הגיון בכל פעולה. בצפייה שנייה הוא רק חזק יותר, מרתק יותר, ומלא דקויות שבלתי אפשרי להבחין בהן בתחילה.

 

סצינות שכמעט פספסת, מילים שיכולת לפרש בצורות שונות, פריימים בלתי-קשורים-לכאורה שהשתרבבו לסרט וניתן לזהותם רק אם מחליטים לא למצמץ למשך סצינה שלמה (ממש כמו הפריימים הזריזים מתוך סרטי פורנו שטיילר מתעקש להחדיר לסרטים מצויירים).

מורכבות נפלאה ונחרצת שבהחלט ניכר שיש לה הרבה מה לומר.

 

"אתה לא העבודה שלך. אתה לא כמות הכסף שיש לך בבנק. אתה לא המכונית שאתה נוהג בה. אתה לא תכולת הארנק שלך. אתה לא מכנסי החאקי שלך. אנחנו החרא הרוקד והשר של העולם"

 

הבעיה היחידה בסרט, בעצם, היא שהוא כ"כ נואש להגיד את זה. לחלוק את כל המסרים הנחרצים שלו, ללא שום הזדמנות להציע אופציה אחרת, אלטרנטיבית, עדיפה. דיוויד פינצ'ר, בבימויו הסוער, הקליפי-כמעט, האינטנסיבי [נטייה שמתבטאת להפליא גם בסרטי האקשן והמתח ההוליוודים האחרים שלו (ובפרט "7 חטאים", גם הוא בכיכובו של בראד פיט)], מצליח להעביר היטב את סלידתו מהגלובליזציה ומתרבות המותגים, ולשכנע אותנו לאורך כל הסרט כי ישנה אופציה עדיפה.

 

אבל... מהי האופציה הזו?

 

כאן כבר לא נותרה לו תגובה. במקום לנסות לגבש אמירה שלמה, קונקרטית, שתוביל ליצירת מחאה חברתית על טהרת משנתו של ברכט, בוחרים פינצ'ר והתסריטאי ג'ים אולס (בהתבסס על ספרו של פלניוק, עליו נעשה הסרט) בדרך הקלה- הם מציגים את הבעיה, בזים לה, אך במקום להציע אופציה אלטרנטיבית עדיפה, בוחרים לשסות זה בזה גברים חסונים ללא חלק עליון ולתת להם להשתעשע להנאת הקהל. ההתמסרות הזו ליצר הבסיסי חזקה, אומנם, ואולי משמעותית יותר מההתמכרות למודרניזציה, אבל אין ספק שאין בה איזה פתרון משמעותי רציני שבאמת ניתן לעשות בו שימוש.

הלוא כפי שנראה גם בסרט, מהר מאוד גורלם של פתרונות כאלה הוא הפיכה לכתות חסרות הגיון ורוויות שנאה, שמי יודע מה הייתה מטרתן מלכתחילה. וכתות, מטבען, מובילות מהר מאוד רק לעוד אלימות חסרת שחר.

 

אז איזה פתרון זה בעצם?...

 

 

במאי: דיוויד פינצ'ר

תסריט: ג'ים אולס

שחקנים: אדוארד נורטון, בראד

פיט, הלנה בונהאם קרטר, מיטלוף

זאק גרנייר, ג'ארד לטו

עפ"י ספרו של: צ'אק פלניוק

ארה"ב/134 דק'/1999

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 8 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
את לא הבנת את הסרט
12.07.08 (21:15)
2.
למה את חושבת שקוראים לו ג'ק
טל ירי 24.09.08 (20:18)
3.
התגובה הראשונה היא ספוילר
--- 16.04.09 (19:25)
4.
אל, פשוט אל.
11.12.10 (18:53)
5.
מה הקשר ג'ק ומה הקשר
בקבוק 28.06.11 (00:04)
6.
לא קוראים לו ג'ק בכלל
אתמול ראיתי פייט קלאב 23.08.11 (12:58)
7.
שמו לא ג'ק!
08.02.12 (22:10)
8.
.
dwe 10.10.16 (21:07)