מהי אהבה אמיתית ומה הדרך לעורר אותה? מדוע אהבת ה' היא ה"שורש" המניע את קיום המצוות שקיבלנו במתן-תורה?

שתי סיבות לאהבה

שתי דרכים לעבוד את ה' - מתוך אהבה ומתוך יראה, הזוהר הקדוש כותב שהשלימות היא עבודת ה' באהבה ["לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"], עמה הקשר והחיבור בין ה' ליהודי הוא העמוק והמושלם ביותר.

בדרך כלל כשהתורה מצווה לאהוב את ה' היא מוסיפה נימוק הגיוני פשוט - "כי[i] הוא חייך ואורך ימיך", "לטוב[ii] לך", כדי ש"ונתתי[iii] מטר ארצכם .. ונתתי עשב", "למען[iv] חייך", כלומר תואהב את הבורא כי עושה לך טוב, ובשל אהבתך אליו הוא יוסיף וייטיב עמך.

אבל בפרשת קריאת-שמע מובאת סיבה נוספת ל"ואהבת את ה' אלוקיך", והיא בפסוק המפורסם "שמע[v] ישראל ה' אלוקינו ה' אחד": כלומר "שמע ישראל", הקשב והתבונן יהודי, "ה' אלוקינו", הקב"ה הוא האלוקים שלנו, "ה' אחד" הקב"ה הוא אחד ויחיד ואין בלתו, התבוננות ב"אחד"ות אלוקית זו, מניעה ומעוררת רגשי אהבה, ובלשון אדמו"ר הזקן[vi] "ראשית הדברים המעוררים אהבה היא - האמונה הטהורה והנאמנה ביחודו ואחדותו יתברך".

יש לנו אפוא שתי סיבות לאהבת ה': 1) כי ה' מיטיב עמנו, גומל חסד נותן חיים, בריאות, ילדים, פרנסה וכו'. 2) כי ה' אחד ויחיד ואין עוד מלבדו.

"ה' אחד - ואהבת"

וצריך להבין מדוע מהידיעה שהקב"ה הוא אחד ואין עוד א-ל אחר, מעוררת אהבה לה'? מה הקשר בין זה שהוא אחד לאהבה אותו?

המשמעות הפשוטה במילים "ה' אחד" היא שיש רק אלוקים אחד ו"אין עוד אלוקה אחר זולתו" [בקבלה מוסבר שזה שולל את המחשבה שמציאות הא-ל מורכבת מהרבה כוחות (חסד, גבורה וכו'), כי הוא יתברך מציאות אחת, שיש לה אין-סוף כוחות[vii]],

אבל בחסידות מוסבר שהכוונה "ה' אחד" שאין שום מציאות אחרת בעולם מלבד ה' (לא רק שאין א-ל אחר, אלא) שהוא יתברך הכל. בכל שבעת הרקיעים וארבעת רוחות השמים אין שום דבר שאינו חלק מה'. גם האדם עצמו אינו מציאות אחרת ונפרדת מהבורא, אלא הוא חלק מה'. האחדותו האלוקית היא במציאות כולה.

[לכן העולם לא משנה ולא מוסיף מאומה בהקב"ה, כי הכל הוא. וזה כוונת התפילה "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא", להדגיש שאותו אתה כפי שהיה קודם שנברא, כך הוא גם במצבו לאחר שנברא, והעולם לא שינה בו מאומה. ואע"פ שההתהווה היא בדרך התלבשות ולא רק בדרך ממילא, בכל-זאת לא שינה בו מאומה].

הידיעה שהקב"ה הוא הכל, מעוררת תשוקה עזה לדבוק בו, כדי להיות מחובר אל המציאות האמיתית היחידה שקיימת בעולם, ועל-ידי הדבקות אליו מתעוררת ומתחזקת האהבה אליו, ככתוב[viii] "ותדבק נפשו .. ויאהב", שדבקות גורמת לפריחת האהבה. והדבקות בה' מעוררת ומחזקת את האהבה אליו.

אהבה במשנת הרמב"ם

הנה עצת הנשר-הגדול, הרמב"ם, כיצד  מגיעים לאהבה[ix]:

"אין אהבת ה' נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי .. (ש)אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט - מעט ואם הרבה - הרבה [כלומר אם יודע מעט תהיה לו אהבה מועטה ואם יידע הרבה תהיה לו אהבה רבה], לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו".

"הדרך לאהבתו .. שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול", לכן, "אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

הווי אומר, בניגוד למחשבה המקובלת בקרב רבים, שכדי לאהוב לא חייבים ממש להכיר, וודאי שלא חייבים היכרות מעמיקה, יכולה להיות אהבה סוערת בעלת רגשות עמוקים גם כשאין קשר שכלי, העיקר שקיימים רגשות לבביים, מלמד אותנו הרמב"ם שלא כך פני הדברים, הוא מציב כלל יסודי באהבה - "לפי הדעה תהיה האהבה":

לא יכולה להיות אהבה אמיתית ללא הכרת האהוב, ככל שמוסיפים ללמוד את מרכיבי אישיותו, כוחו, כשרונותיו וכו' - כך גברה האהבה. לכן חובה ללמוד את גדלות ה', "במעשיו וברואיו הנפלאים", להעמיק בתורת הסוד המבארת גדלות הבורא, כי רק כך נקיים את מצוות אהבת ה' באמת ובשלימות.  ידיעת דרכי ה' וגדולתו היא היא הדרך של היהודי לדבוק בו, ומתוך דבקותו בה', מתחזקת אהבתו.

מה זאת אהבה?

דברי הרמב"ם צריכים הסבר: מדוע אומר שצריך להתבונן "במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים" כדי לעורר את האהבה לה', ואינו מביא צורת ההתבוננות פשוטה, זו המופיעה בפסוקים האמורים, "לאהבה את ה' כי הוא חייך", להתבונן בחסדי ה' עמנו, שנותן לנו נשמה, חיים, פרנסה וכו', ומזה תתעורר אהבה לה'?

נתעמק תחילה במהות האהבה: הציווי לאהוב את ה' לכאורה תמוה: כי איך ניתן לצוות על רגש הלב, וכי אדם יכול לשלוט ברגשותיו ולאהוב דבר שאינו נמשך אליו? מילא ציווי לעשות - כהנחת תפילין, שמירת שבת וכו' - יכול אדם "לכוף" יצרו ולעשות, אבל לכאורה לכוף את יצרו לאהוב את ה', זה דבר בלתי אפשרי, לא תמיד אדם שולט על רגשות לבו, וכיצד ניתן לצוות על כל יהודי שיואהב את ה'?

מסביר אדמו"ר הזקן6 שכשאדם יתבונן שה' הוא "חיינו", הוא נותן לנו כח-חיים, באופן ספונטני תתעורר אהבה עזה לה'. וכשיהודי ייזכר בניסים שעשה ה' לישראל - בהכרח שיתעוררו בלבו רגשי אהבה לה'.

כמאמר שלמה המלך "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם": כמו שכשמסתכלים במים (או במראה) רואים השתקפות מדוייקת של הפנים: אם מסתכלים בפנים מחייכות - רואים במים פנים חייכניות, ואם מביטים בפנים עצובות - רואים פנים עצבות; כך ביחסי אהבה בין איש לרעהו - לפי מדת האהבה לזולת כך הזולת יואהב אותנו, וגם ביחס לאהבת ה': כשנתבונן ונראה שה' "מחייך" אלינו ונותן לנו שפע כל טוב, בהכרח שבדרך הטבע תתעורר בלב האדם אהבה אליו.

זה לשון אדמו"ר הזקן[x]: כל אדם יכול להגיע לאהבת ה' כשיתבונן היטב שה' הוא חיינו ממש, וכמו שאדם אוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה', כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש. [דבר נוסף מעורר את האהבה של היהודי לה'] אחר-כך יתבונן באהבת ה' הגדולה והנפלאה אלינו - לירד למצרים ולהוציא נשמותינו מכור הברזל ולקרבנו אליו, שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה, אזי כמים הפנים אל פנים, תתעורר אהבה בלב עזה לה', לדבקה בו בלב ונפש. ועל אהבה זו שייך לשון מצוה וצווי דהיינו לשים לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה.

כאשר אין מתייחסים להקב"ה כדבר זו ורחוק, אלא כתמצית הפנימית של ה"אני", הוא חיינו, אז אפילו בלב אדם אנוכי ואגואיסטי תתעורר אהבה לה', ביודעו שעצמותו וכוחותיו האמיתיים הם מה'. עתה נבין איך ניתן לצוות על אהבה - כי הציווי אינו לאהבה עצמה, אלא על התבוננות בדברים המעוררים אותה, חסדי ה' וכו'.

אהבת הזולת או אהבת עצמי

כל אהבה מיוסדת ומבוססת על התועלת שהאוֹהב מקבל מהאהוּב: בין אם התועלת גלויה ומוחשית - שהאהוּב תומך ומסייע לו, ובין אם התועלת רגשית - שהאהוּב בעל כשרונות מבורכים, או בעל מידות טובות, או תמים, עדין וישר-דרך, והקירבה אליו מסיבה לנו הנאה וקורח-רוח, בגין כך אוהבים אותו וחפצים בקרבתו. נמצא שבתוך תוכה של אהבת הזולת, טמונה "אהבת עצמי".

גם אהבה והערצה לאישיות מיוחדת ומפורסמת, כמו תלמיד אל רבו, או, להבדיל, למנהיג ו"כוכב" מפורסם מהעולם הגויי, מוּנעת מאגוֹאיזם, כי בשל הערצה לאיש ההוא, אוהבים אותו וחפצים לחבור אליו ולדבוק בו.

כמו "אהבת כסף" שאינה באמת אהבה של הכסף, אלא של עצמו וארנקו... שהרי רצונו ואהבתו שהכסף יהיה בכיסו... ולא שיהיה קיים ומונח באיזה מקום שהוא..., כי האדם אוהב עצמו ולא את הכסף; וכן אין הדיג אוהב את הדגים אלא את עצמו, שלכן הוא צד אותם מהמים ואינו משאירם לחיות במים; כך גם כל אהבה, תוך תוכה ונקודתה הפנימית היא אהבת עצמי.

לכן אדם מתוּסכל שאינו אוהב את עצמו והוא מואס וקץ בחייו, בטלות כל האהבות האחרות שהיו לו, אפילו לא אהבותיו הטבעיות - כמזון, בני-משפחה וכדומה - כי שורש כל האהבות הם "אהבת עצמו", וכשזה פסק - הכל בטל.

אם-כן ההבדל בין האהבה הקדושה של התלמיד לרבו, לאהבה החומרית והאסורה לכוכב מפורסם וכדומה, אינו בסוג ואופי האהבה אלא רק במציאותה בפועל: שניהם אוהבים בשל הרצון לדבוק בדמות הטובה והמוצלחת לתועלת עצמם, אלא שבעיניים יהודיות מושא ההערצה הוא צדיק, יירא-שמים וחסיד, ובעיניים גוייות מושא ההערצה הוא כוכב מפורסם ומוצלח בתחום הגשמי חומרי; גם האהבה (של הנפש הבהמית) לה' יתברך מונעת מאותו עיקרון - לאהוב את ה' כי הוא חיינו, כי אהבה לה' משתלמת וכדאית לאדם.

אהבה של הנשמה האלוקית

ולמרות זאת בעומק לבו של היהודי יש ניצוץ אהבה לה' שאינו נובע מאהבת עצמו, אלא מאהבה כנה ומוחלטת לה': אהבה מופלאה זו מתעוררת בנשמה הקדושה, החפצה לדבוק באמת ותמים בה' ולהתבטל כלפיו לחלוטין, לא בשל הטובות שהוא גומל לנו, אלא מתשוקה וחפיצה להתבטל ממציאותה לחלוטין ולדבוק בו.

דוגמא לדבר אהבת הורים וילדיהם, שאינה תלויה בטובת-הנאה ואינה נובעת מנתינה, ואף אין צורך לשכנע ולעורר הורים וילדיהם לאהוב זה את זה, האהבה קיימת מעצם טבעם ואינה תוצאה ממחשבה לקבל, שהרי גם ילדים שלא גדלו אצל הוריהם ולא קיבלו מהוריהם מאומה - בוערת בקרבם אהבה עזה להוריהם הבילוגיים; וכך גם בנשמת כל יהודי, באשר הוא, קיימת אהבה עצמית מוחלטת ובלתי תלויה אל הקב"ה.

[האהבה הרגילה המונעת מטובות הנאה קרויה על-ידי חז"ל "אהבה התלויה בדבר", והאהבה הנשגבת קרויה "אהבה שאינה תלויה בדבר". מענין לענין: בחסידות מוסבר שכשיש רק "בן יחיד" האהבה נעלית מכשיש כמה ילדים, והיות שישראל בנים יחידים לה', הרי האהבה נעלית ונשגבת ביותר].

ובלשון ספר התניא[xi]: נר ה' נשמת אדם, פירוש שישראל הקרוים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש, אף שעל-ידי זה יכבה ולא יאיר כלום, כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה', הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף-על-פי-כן זה רצונה וחפצה בטבעה! ורצון זה אינו בטעם ודעת ושכל מובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג ומובן!

תירוץ השאלות

עתה נבין את השאלה ששאלנו על הרמב"ם (מדוע כותב על התבוננות בברואים הגדולים כמעורר את האהבה ולא כותב על התבוננות בחסדי ה' עמנו):

כאמור שני מיני אהבת ה' אצל היהודי: 1) גופו הגשמי ונפשו החיונית אוהבים את ה' בשל ה"כדאיות", כי הוא חיינו, הוא שומר עלינו ועושה לנו ניסים. 2) הנשמה הקדושה של היהודי אוהבת ומשתוקקת לה' לא בשל טובות הנאה, אלא מתוך ביטול והכנעה להתקרב לה' אחד, אהבת ה' אמיתית ומוחלטת.

ובעצם שני מיני אהבות אלו מוזכרים בפסוקים שהובאו בתחילת המאמר: 1) הפסוקים המדברים על אהבת ה' כי הוא חיינו - עוסקים מדברים גוף היהודי ונפשו הבהמית, לעורר אצלם אהבה לה', אפילו שזו אהבה פחותה, שמהותה "אהבת עצמי", כי העיקר שתהיה אהבה לה'. 2) והפסוק המדבר על אהבת ה' גכי "ה' אחד", ואין עוד מציאות אחרת, מדבר על האהבה של הנשמה האלוקית שהיא אהבה מוחלטת הנובעת מההכרה שה' אחד ואין עוד שום מציאות אחרת, ומתוך כך הנשמה בטלה בתכלית בפני ה', ללא כל חשבונות וחישובי כדאיות אישיים.

הרמב"ם בדבריו על האהבה לה' רומז על האהבה הנשגבת והנעלית של הנשמה, לכן הוא שצריך "לידע את השם הגדול" מהתבוננות "במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים .. בחכמות ותבונות המודיעות לו אל קונו", ולא על חסדיו עמנו בניסים ונפלאות שעשה לנו, כי צריך לאהוב לא כי הוא מיטיב עמנו אלא כי הוא ה'.

אהבה דוחפת ומעוררת את קיום המצוות

מטבע האהבה, שכשאוהבים מישהו מתענגים למלא את רצונו של האהוֹב, שכן האוֹהב רוצה להתקרב ולהדבק באהוּב, וזאת הוא משיג על-ידי מילוי רצונו בזריזות ובשמחה; לכן סימן שאהבת ה' מושלמת, כשהיא מעוררת את קיום מצוות ה' אותו אוהבים.

כשאוהבים משהו באמת חושבים עליו ולא שוכחים אותו אף לא לרגע אחד, גם אהבת היהודי לה' צריכה לעורר מחשבה תמידית על ה' וקיום המצוות. מתוך ההשתדלות לשמור על האהבה שלא תפסק לנצח.

וכשם שאדם האוהב מישהו מעלים עין ולא מסתכל על הדברים הלא טובים של אהוּבוֹ, כך מאהבת ה' לישראל הוא מעלים עין מהרע שבנו.

אהבה ותשוקה גדולה למשיח

גם בענין האהבה והגעגועים לבואו של מלך המשיח - כשהיא אהבה אמיתית וכנה היא צריכה להיות מוחשית בכל עת ובכל שעה: שבלבו יחשוב ויצפה כל העת לביאת המשיח, ושיהיה ניכר בכל ענינו שהוא עושה אותם בשביל ביאת המשיח, כדברי המשנה שהרבי מצטט: "כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

וכמו בענין האהבה לה' גם האהבה למשיח צריכה להיות בשתי הדרגות: מצד הגוף הגשמי צריכה להיות האהבה וצפיה בשל טובות הנאה שיהיו בזמן הגאולה, כדברי הרמב"ם "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר כו'", ומצד הנשמה האלוקית צריכה להיות תשוקה למשיח לא בשל טובות הנאה לא הגשמיות ולא הרוחניות, תשוקה אמיתית למלך המשיח. שיבוא ויגאלינו במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

מקורות - תניא, חינוך קטן, הקדמה לשער היחוד. ספר הערכים חב"ד, ערכי אהבה. מעינות, גליון 8, הרב אלטיין.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: rabayyk@zahav.net.il

דברים, ל,כ.   www.torah.in/he

דברים, י,יב-ג.

דברים, יא,יג-טו.

דברים, ל,ו.

דברים, ו,ד.

תניא, חינוך קטן, הקדמה לשער היחוד והאמונה.

כפירוש הפסוק "ה' איש מלחמה ה' שמו", שאותו אחד שהיה איש מלחמה, הוא הוא שנותן תורה ונוהג בחסד ורחמים.

בראשית, פרק לד, פסוק ג.

הלכות תשובה, פרק י, הלכה. הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב.

בעיבוד לשוני קל.

פרק יט.

[xi]

[x]

[ix]

[viii]

[vii]

[vi]

[v]

[iv]

[iii]

[ii]

[i]