מצוות "זכירת יציאת מצרים" חייבת בכל יום, היות שהאדם כל חייו נמצא במיצרים וגבולות רוחניים המונעים ומעכבים את שמירת התורה והמצוות. ההתמודדות עם גירויים ומאוויים "ארציים" היא בכל שעה משעות היממה. כדי להבין את עומקם של הדברים עלינו להתחבר לעברו של העם בשיעבוד מצרים והשלכתו על הגלות בימינו.

שיעבוד עם ישראל במצרים היה כל כך קשה, עד שמשה רבנו שאל את ה' בפרשה הקודמת "למה הרעותה לעם הזה" ( שמות ה'/כב') הדכדוך ירד עד לפשוט שבבני ישראל, שלמרות דברי העדוד של משה שה' יצילם כי הבטיח זאת לאברהם ב"ברית בין הבתרים" לא שמעו לו "מקוצר רוח ועבודה קשה". כך שגם משה רבנו שהיה שליחו של ה', לא הצליח להעביר את המסר האלוקי לבני ישראל.

משה בכוחו הנבואי היה שונה משאר נביאי ישראל, בכך שגם אם זכה להיות הנביא הקרוב ביותר אל הקב"ה, ואף נקרא "נביא הנביאים", לא אמר את הדברים לעם רק בכוח נבואתו אלא הסתמך על ההבטחה לאבות. בנוסף להבטחה לאבות האומה, מבטיח ה' את הגאולה ב-4 "לשונות" המופיעות בפרשתנו:

"והוצאתי...והצלתי...וגאלתי...ולקחתי...". אך כל זה לא משפיע כלל על בנ"י שאינם קולטים את רוממות וגודל השעה. דרגתם היתה קטנה באמונה משום שהיו שקועים בטומאה והושפעו מן הקשיים.

עם התחלת המכות על מצרים, החלו בני ישראל להרגיש את סימני הגאולה אודותיה דיבר משה. עד אז היו שקועים במיצרים וגבולות פיזיים ורוחניים שהקשו עליהם את "היציאה אל המרחב". אך משחשו בזרוע הנטויה של ה' המכה בחוזקה בפרעה ובעמו ששיעבדו אותם וגרמו לקטנות האמונה שלהם, חזרה אליהם תחושת הביטחון בקב"ה.

המכות שבאו על המצרים בלבד ואילו בנ"י לא חשו בהם, ניתבו את המסלול ליציאה מן המיצר אל המרחב ויצרו את הקרקע הנוחה לאמונה חזקה בה' ובמשה עבדו וחיממו את ליבם לעשות את רצון האל.

כך במלחמה היום יומית, עלינו לדחות את "המיצרים" ו"להכות" במלא העוצמה בחשיכה ובקרירות. נזכור כולנו שע"י להט וחום של עשיה טובה, עזרה ועמידה בגבורה בקשיים, נגיע ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו".