פרשת "לך-לך"

"...לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב/א').

פסוק זה מעורר תמיהות:

א. בידוע הוא שכאשר ניתנת משימה ללכת למקום כלשהו, מציינים את שם המקום, את מיקומו הגיאוגרפי ואת הנקודה המדוייקת אליה יש להגיע. אך, בציווי לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מתואר מקום היציאה בפרוט רב ואילו באשר למקום אליו הוא מצווה ללכת אין פירוט כלל - לא מצויין שם המקום ולא מיקומו הגיאוגרפי, אלא רק "אל הארץ אשר אראך".

 
ב. הציווי ללכת מציין 3 פרטים:  "ארצך", "מולדתך", "בית אביך". ההיגיון הפשוט אומר שהסדר צריך להיות הפוך, שהרי היציאה של אדם היא ראשית מבית אבא ולאחר מכן מן העיר - מקום הולדתו, ורק אח"כ הוא עוזב את הארץ. אם כן, מדוע שינה ה' בציווי את סדר היציאה?

ההסבר לכך הוא: הצווי "לך לך", שקיבל אברהם - היהודי הראשון עלי אדמות מבורא עולם, נבע מתהליך על טבעי בו גילה אברהם בעצמו את בוראו. סדר הדברים בציווי רומז על כך: "לך לך מארצך" - מה"ארציות" שסביבך ומההרגלים הרעים הקיימים ב"מולדתך" ויותר מכך - אתה מצווה ללכת ולהתרחק מהמנהגים הרעים הנהוגים ב"בית אביך", תרח.
ההתקשרות בין אברהם - אבי האומה היהודית - לקב"ה, משליכה על כל יהודי באשר הוא, "ללכת" - לעזוב את "הארציות" שבו, להתנתק מהתובנות וההרגלים הרעים ש"התיישבו" בתוכו והוא סיגל לעצמו ב"מולדתו" והם הפכו חלק ממנו כמו מולדת. אף יותר מכך, יש ללכת ולהתרחק ממנהג רע אף אם רכש אותו בבית אביו. לאחר ש"יתנקה" מכל ההרגלים הרעים שדבקו בו, הוא יהיה פנוי ללכת במסירות נפש "אל הארץ אשר אראך". לאחר שיבצע את "סור מרע", הוא יהיה פנוי להגיע למקום משכן טוב שיראה לו הקב"ה ויזכה לעשות את רצונו של הבורא יתברך, בבחינת "ועשה טוב".

אם תקיים את "בטל רצונך מפני רצונו" ותעשה את רצון ה' תזכה לראות את הארץ הטובה שה' מועיד לך. אז תתקיים ההטחה של ה' לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה - לך אתננה, ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג/טו').