קצת לפני ראש השנה, ומהפורום הזכירו לי שראש השנה משמעו סיכום שנה מוסיקלי, כפי שעשיתי זאת בארבע השנים האחרונות (פרקים קודמים: תשס"ז, תשס"ו, תשס"ה, תשס"ד). והרי מסורת לא שוברים...
אז למרות שגם השנה כמות הזמן הפנוי שלי הצטמצמה, ואיתה כמות הדיסקים ששמעתי (אם כי רובם היו ישראליים); למרות שהפסקתי כליל לשמוע רדיו וגם את ערוץ המוסיקה הפסקתי לראות; למרות שעל שולחני נערמים יותר אלבומים ממה שאני יכול לשמוע (שלא לדבר על לבקר); למרות שספריית המוסיקה שלי במחשב מתפקעת; למרות כל אלה, אני ניגש למלאכת הקודש של סיכום תשס"ח ולהלן סיכומיי:
אלבום השנה: אסף אבידן והמוג'וס - The Reckoning
בסיכום של שנה שעברה סיפרתי כמה האלבום הראשון של אסף, Now That You're Leaving, מרגש בעיניי ובחרתי באלבום הממשמש ובא של אסף כ"אלבום שאני הכי מחכה לו בשנה הבאה". והאלבום הזה אכן בא, והו - כמה שהוא בא!
מכל פינה אפשר פתאום לשמוע את הקול המיוחד והמוסיקה המופלאה של אסף. ובצדק. באיחור אופנתי גילו כ-ו-ל-ם שאבידן הוא לא גימיק ולא להיט של שיר אחד, אלא אחד היוצרים הכי מעניינים במוסיקה הישראלית.
כולם נהנים לכנות אותו עכשיו "אלטרנטיבי" וברדיו משתמשים בו כסוג של עלה תאנה, אבל אבידן מפוכח וחכם הרבה יותר מגילו, כנראה. בראיון שנתן ל-ynet הוא אומר "אני לא סוחב הדגל... כי עשו את זה בארץ הרבה לפני ולא אני באתי ופרצתי את השער... יש פה דורות שלמים של אנשים שעושים מוזיקה איכותית וממשיכים לעשות ופשוט לא נותנים להם את הבמה".
צריך להקשיב לאלבום כדי להבין כמה הוא מופלא, עם ובלי קשר להשוואה לג'ניס, בוב ואחרים. אני מודה שאני עוד לא פענחתי אותו סופית (ובגלל זה גם עוד לא כתבתי עליו), אבל משיר הפתיחה היפהפה "Maybe You Are", דרך "Hangwoman" שיצא כסינגל, "Her Lies" הכסחני, "Weak" שהתחבב על עורכי הרדיו, "Little More Time" הג'ניס ג'ופליני ועד "Of Scorpions & Bells" הנועל, זהו ללא ספק האלבום הטוב ביותר שיצא השנה בארץ.
נמאס, נמאס, נמאס מקאברים. ובטח כשמדובר באמן שאני כל-כך אוהב כמו ארקדי, שמגיש אלבום כל-כך דל ולא מרגש כמו "נקודת מבט". וכך כתבתי בביקורת שלי: "מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים ונשמע בדיוק כמו מערכון [על איך ארקדי היה עושה קאברים] מ"ארץ נהדרת"?".
הבחירות של דוכין מעולות, הביצוע קלוקל, והעטיפה של ארומה ("זה דיסק של בית קפה", אמר לי ילדי הקט) רק מוסיפה לתחושת הסתם. כגודל הציפיות כך גדולה האכזבה.
עוד:
אני מקווה שלא.
האלבום המאכזב של השנה: הדרכים הידועות
זה התחיל כרעיון נפלא: הד ארצי תוציא אלבום מחווה לרגל חגיגות 25 שנה לצאת האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך. משה לוי, האיש שלצידו, יוזם ומנהל מוסיקלית. מיטב אמני ישראל יבצעו גרסאות כיסוי לשירי האלבום. ברשימה: שלמה ארצי, אביב גפן, מוש בן ארי, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי ועוד.
מה רע?
ובכן, רע זה לא, מאכזב זה כן. גרסאות הכיסוי לשלום היו חיוורות במקרה הטוב, מעצבנות במקרה הרע. אביתר מנטרל את כל האנרגיה מ"חתונה לבנה", אמדורסקי הורס את "זה רק געגוע" - כבר ברמת הסינגלים התמלאתי בדאגה והמוצר המוגמר לא שינה את דעתי. "הו את" של דניאל סולומון, מוש בן ארי עם "הדרכים הידועות", ארקדי דוכין, חמי רודנר. איפה הם ואיפה האנרגיה הכועסת והרעבה של שלום מלפני 25 שנה?
רק מיקי שביב, פליט של אותה תקופה, המצליח לתת קאבר אמיתי (ל"רומן אמיתי"). מוקי ופילוני יצאו מזה איכשהו. וירמי קפלן וקרולינה שרדו גם הם את האתגר המפרך.
שורה תחתונה - לשלום מגיע יותר, בטח ממיטב אמני ישראל, בטח מפרוייקט של משה לוי. "הדרכים הידועות" נותן לגיטימציה לאסונות שעתידים לבוא, כמו הביצוע הקלוקל ל"מה שיותר עמוק" מבית בוטנר ודנקר. אנחנו צריכים לשמור טוב יותר על נכסי צאן הברזל שלנו.
יואב ברונר מפרשן את "חתונה לבנה" ו"הדרכים הידועות"
האלבום הלא מוערך של השנה: התפוחים - buzzin' about
מהרגע שקיבלתי ליד את "buzzin' about", התלהבתי בטירוף וחיפשתי נואשות אחר ביקורות מתלהבות ולא מצאתי, הבנתי שמשהו התפספס פה. "buzzin'", האלבום השלישי של "התפוחים", הוא אלבום מצוין ובשל, מפתיע במיוחד כשהוא בא מהרכב ישראלי.
"התפוחים" משלבים בין ג'אז, היפ הופ, סול, פאנק ורוק. ההרכב שלהם עשיר, החומר שלהם מקפיץ וגרובי והסימפולים והקולות שלהם הופכים את כל הקלחת הסוערת הזו למעניינת ומופלאה. יש פה תשעה חברים, לא פחות ולא יותר, כולל חמישה נגני כלי נשיפה, והשילוב בין כל החברים יוצר את הבאזז שעליו מדבר שם האלבום.
"killing", רצועת הבונוס שהיא קאבר לרייג' אגיינסט דה מאשין כמובן, היא דוגמה מצוינת לשילוב בין רוק למוזיקת כלייזמרים. לא סתם היא הפכה לסינגל המצליח ביותר בלייבל Freestyle Records שבו יצא האלבום.
ובכל-זאת, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול - מבקרי ישראל נשארו די אדישים ביחס לתפוחים, ופה לפחות האלבום לא זכה לבאזז או להערכה הראויה. וחבל.
כן, כן, חגיגות השישים, אני יודע. ובכל-זאת מה שעבד מצוין בחגיגות החמישים, עת הגה מיכה שטרית פרוייקט שאפתני של קאברים לשירים הגדולים של כל הזמנים, לא חייב להיות משוכפל כסיקוול גם בשישים. עשר שנים אחרי, כיאה לתרבות כוכב נולד, "עבודה עברית 2", מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, היה רק צל חיוור של האלבום הנהדר ההוא.
כפי שמניתי ברשימה המקורית, את השירים המשובחים אפשר היה לספור על יד אחת (וזה בארבעה דיסקים). עוד כמה היו משעשעים. רובם הגדול היה או משעמם ת'תחת או פשעים של ממש נגד התרבות הישראלית, כמו הגרסה של דנה ברגר ל"שובי לביתך" או נינט שמחרבת את "לא יכולתי לעשות כלום".
בסופו של דבר, לא חזרתי לאלבום הזה מאז ששמעתי אותו לראשונה, בניגוד ל"עבודה עברית" שאני אוהב מאוד לשמוע. כמו כל חגיגות השישים, היה עדיף להצניע דרכנו ולהוציא תחת ידינו דברים טובים יותר.
הרגע המרגש של השנה: רות דולורס וייס מוציאה (סוף-סוף...) את "בעברית"
זה לא סוד שאני מחסידי רד"ו. ובכל זאת, מאז ששמעתי שרות עומדת להוציא אלבום בעברית (ושמו, כמה מפתיע, "בעברית") אני מלא ציפייה לשמוע כיצד תישמע הזמרת המיוחדת הזו בעברית - איך יישמעו השירים? איזה מילים היא תכתוב או תבחר? האם זה יהיה דומה למוסיקה שלה באנגלית או שונה?!
"משירי ארץ אהבתי", שהיה הסינגל הראשון ששוחרר לרדיו רק הגביר את ההתרגשות. הבחירה בטקסט הנפלא הזה, הדרך שבה היא הגישה אותו - צמרמורת. וכשקיבלתי לידיי את האלבום (לפני שבוע בסך-הכל) התברר שזה לחלוטין סינגל מייצג והאלבום של רד"ו נשמע בדיוק כמו שהיית מצפה - קשה, לא לגמרי נגיש, אבל מלא בשמש ואור ששווה לגלות אותם.
"שוב קיץ עלינו
השמש נוגעת ונוגעת
נשימה כבדה של קיץ ושמלות
קלות
יד שתשלח תיגע
צמא של קיץ
ערב באור יום
כפות רגליים יחפות
הגוף מרגיש ומרגיש
לילה חם
כל הכוכבים נראים
הקיץ של קיץ
פירות של קיץ"
"קיץ", הסינגל השני, הוא חגיגה נפלאה לקיץ גם אם הוא כבר נגמר. ו"בעברית" הוא חגיגה גדולה ומרגשת לכל מי שאוהב את רד"ו, לכל מי שאוהב מוסיקה בעברית.
אומרים שהייתה פה עונה שישית של כוכב נולד. זה מעניין מישהו?
צפיתי בחלק הראשון של הגמר, אחרי שלא צפיתי באף פרק בכל העונה הזו, והבנתי בדיוק למה לא צפיתי. במלה אחת: BORING!
אחד שי גבסו וונאבי ששר שיר שלו (איזה מאמי... גם שר יפה וגם כותב שירים) שהיה עדיף להשאיר בארון, אחד ילד אמו שנורא רוצה לשיר כמו רדיוהד ואחת אנמית לחלוטין שאני תמה שהגיעה לגמר. אלה כוכבים, אלה?!
שורה תחתונה - אורו של הכוכב דעך מזמן. יוחזר צביקה הדר לנפטלין ואיתו חבר השופטים המעצבן מתמיד.
שיר השנה: אגו טריפ - עלמה זהר
"אגו טריפ, סיבוב הופעות אגו טריפ, טיול מאורגן אגו טריפ, מסע רוחני אגו טריפ, היי אני כאן..."
השיר הממכר של השנה שייך לעלמה זהר, שהגיעה משומקום (עם כל הכבוד לאילן היוחסין המפואר) וכבשה את הרדיו עם שיר שבאופן מפתיע מרומם את הלב גם בשמיעה המיליון ושלוש.
עוד לא הספקתי לשמוע את האלבום שלה כמו שצריך, אבל ממה שהתרשמתי אין בו עוד שירים סוחפים ומשעשעים כמו "אגו טריפ", ובכל זאת עלמה זהר מביאה רוח רעננה למוסיקה הישראלית הרצינית שמעייפת את עצמה לדעת.
השיר הגרוע של השנה: מה שיותר עמוק יותר כחול - רן דנקר ועילי בוטנר
"מה שיותר עמוק יותר כחול" הוא אחד מהשירים המופלאים ביותר במוסיקה הישראלית. הוא פותח, בצורה מושלמת יש לציין, את "סוף עונת התפוזים", האלבום המופתי של "תמוז", אלבום מכונן במוסיקה העברית לדורותיה.
שלושים ושתיים שנה אחרי יוצאת לה "גרסת 2008", שהביאו לעולם רן דנקר ועילי בוטנר (מי?) בשיתוף עם יוסטון פרוג'קט (מה?), שמחרבת (אין לי מלה טובה יותר, בחיי) את השיר הזה במין מיש-מש של מוסיקת המיינסטרים-ללפלפים של דנקטנר והטראנס בגרוש של הפרוג'קט שמוג'קט הזה.
למי זה טוב? למה זה מגיע לנו?! למה שלום צריך את זה אחרי "הדרכים הידועות" (עיין לעיל תחת "האלבום המאכזב של השנה")??!!!
יציאת השנה: יעל נעים עושה את "Toxic" של בריטני
שמעתי את יעל נעים מבצעת את הקאבר ל"Toxic" עוד לפני שיצא האלבום שלה וכבש את כל העולם ואת סטיב ג'ובס. כשקיבלתי את האלבום לידיי, נהניתי מאוד לשמוע את הקאבר הזה, שגיאחה הגדיר פעם כ"נעים-נעים ויפה-יפה".
אבל בהופעה המצויינת שנתנה נעים כאן לפני חודשיים באמפי וואהל היא ביצעה את "Toxic" בצורה נהדרת כל-כך ודרמטית כל-כך ומשעשעת כל-כך, שלא היתה לי ברירה אלא לזכות אותה בתואר "יציאת השנה", והלוואי שכל הקאברים הבאים עלינו (לטובה?) היו כאלה.
"יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה", כתבתי בביקורת, "והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות"... כל-כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת".
היה ליודית קיץ מדהים השנה, ולנו היה ערב נדיר בקיסריה. אחרי הכל מי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר, לא?
האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: אהוד בנאי
כן, אני יודע ש"שיר חדש", האלבום החדש כבר בחוץ, עם שירים חדשים ישנים לחגים הממשמשים ובאים. ובכל-זאת זה כנראה האלבום שהכי חיכיתי לו השנה.
בגלל שאני מתגעגע לאהוד בנאי, בגלל הסינגלים המצוינים שיצאו ממנו, בגלל הראיונות המאלפים שהוא נתן לקראתו, בגלל שאלבום חדש של אהוד בנאי הוא תמיד חגיגה, בגלל שהוא תמיד מחדש שפה ישנה ומחייה אהבה חדשה.
למען הגילוי הנאות, העותק שלי כבר בדרך. מבחינתי זוהי המתנה הטובה ביותר לעצמי לשנה החדשה.
החבורה העליזה של תומר מוסקט, אורי קפלן, תומר יוסף ושלל חבריהם, המתקראת "בלקן ביט בוקס", הוציאה השנה אלבום חדש (Nu Med) וצעדה צעד נוסף בדרך לכיבוש העולם עם הקרנבל המוסיקלי שלהם. הם מסתובבים בעולם, חיים בניו-יורק, מנגנים עם פיטר גבריאל ולא ממש עושים מאמץ להתחבב על העם היושב בציון.
ובכל זאת, הבב"ב עושים שילוב מרתק בין מוסיקה יהודית, ערבית, אפריקאית וכמובן בלקנית, תוך שהם מטיילים בעולם כמעשה הכליזמרים ומביאים שמחה וגונע לכל קצוות תבל. בתוך הקלחת הרותחת והמבעבעת ישראליות המכונה "הסצנה" הבב"ב, בביקוריהם ובהופעותיהם, מביאים הכי הרבה חו"ל לישראל.
ושוב יעל נעים. הפעם נעים מאוד. סוף-סוף בחורה ישראלית שמביאה כבוד, אחושקשוקה כבוד, לעם ישראל כשהיא כובשת את העולם עם שירים בעברית, "עם הח' והע' האלה", ועוד מצרפת, ששם כידוע כולם אנטישמים ואף פעם לא נותנים לנו נקודות באירוויזיון.
נעים סיפקה את הפסקול לפרסומת של המק-בוק והסינגל שלה "New Soul" הגיע למקום השביעי בטבלת הבילבורד האמריקאי. האלבום שלה, כאמור רובו בעברית, מוכר יפה בכל העולם. ולמרות זאת, נעים נותרת נעימה ונגישה, לא מתרגשת ולא מתנשאת. כאמור, נעים מאוד.
תחילה הייתה זו אמילי קרפל שהושפעה מקייט בוש וטענה להגנתה שזו לא הייתה גניבה מכוונת. אחר-כך הצטרף אליה אספ אמדורסקי. הציבור מטומטם, כך הם וודאי חושבים, ולכן האמן ימחזר לחנים משנות השמונים. כבר שנים שלא הייתה כזו עדנה לג'ו גקסון, כבר שנים שהרדיו הישראלי לא הריח כל-כך כמו האייטיז.
אגב, בפעם האחרונה שזה קרה גם חברי "משינה" טענו שאלו רק השפעות. אחר-כך היו להם השפעות מהניינטיז, אחר-כך הם התפרקו. לידיעת א.ק, א.א ואמנים אחרים שחושבים ללכת במדרון החלקלק והמשופע בהשפעות.
לא ראיתי כמעט קליפים השנה, אבל הקליפ של מושונוב ג'וניור והמיכאל השני פשוט קרע אותי. הקליפ שגם עושה כבוד לז'אנר, גם מרפרף לביסטי בויז וגם מצחיק לאללה (על חשבון הכוכבים הלא רציניים שלו), משתלב בצורה פשוט מושלמת עם השיר השובב, שלצערי לא מצאתי עוד ברמתו באלבום השלם של הזוג האנרגטי.
הסצנה עם הגרף האדום על הקיר היא מאסטר פיס, הצעידה ברחוב בסלואו מושן היסטרית ומשחק הכדורגל בשכונה? נו, באמת. קלאסיקה בהתהוותה, ומחמאות רבות מגיעות לצוות המוכשר (יותם גנדלמן על הצילום, רומי נוי על ההפקה, גל מוג'ה על הבימוי והעריכה).