מס' צפיות - 1089
דירוג ממוצע -
פעם שומר, תמיד שומר
מאת: אברי שחם 22/09/08 (20:06)

במוצ"ש השתתפתי בכנס בוגרי השומר הצעיר לדורותיו, שנערך ברוב עם בסמינר גבעת חביבה. למרות הופעת מספר זמרים מהשורה הראשונה, התוכנית האומנותית לא הייתה מרשימה במיוחד. לדעתי היא הותאמה יותר מדי לטעמם של צעירי התנועה שגדשו את השורות הראשונות ובקולניות רבה הביעו את אי-שביעות רצונם משלישייה וותיקה שהעיזה להופיע ברוח "הימים הם" ואהדתם לזמרים שהציגו את שירי התנועה בלבוש מודרני, קצבי וקול מחריש אוזניים עד כדי פחד מנזק בריאותי מתמיד. אני סבור, כי אותם אלפי הוותיקים שלמענם נערך הכנס, היו נהנים יותר אם לפחות חלק מהמופע היה נערך בסגנון המזכיר במקצת את לילות השישי בקן ואת הישיבה סביב המדורה בטיולים ובמחנות.

 

עם זאת, הכנס לא היה כישלון גמור. מרחבי הדשא ואלפי הכיסאות הפלסטיים שפוזרו עליהם, העניקו אפשרות למפגש מרגש של חברים וותיקים מהגדודים, קנים, קבוצות עלייה שונות, שכפי שמישהו כתב "החליפו מכבר את החולצה הכחולה בתחפושות אחרות".

 

לדעתי, שגה בן-גוריון שבשעתו החליט להוציא את תנועות הנוער מבתי הספר. נכון, חלקן דגלו באידיאולוגיות המנוגדות להשקפותיו, אבל הן חינכו גם לערכים אנושיים כלליים, למעורבות חברתית, לציונות, לאהבת המולדת, טיפחו את ערך העבודה ומה שהכי חשוב, שימשו מסגרת חברתית וחינוכית משלימה בשעות שאחר סיום ביה"ס ומנעו מהנוער להתדרדר לפשע ולסמים. בבוקר שאחר הכנס שוחחתי עם שני עמיתיי לעבודה על הנושא. הצעיר יותר הביע צער על כך, כי שני בניו "לא מוכנים אפילו לשמוע על הליכה לתנועת נוער". השני סיפר על ילדותו שלו. הוריו אומנם לא הרשו לו להצטרף לשומר הצעיר, אבל הימים שבילה בתנועת הצופים, אליה הצטרף יחד עם כל כיתתו, הם מן היפים ביותר שידע.  

 

באשר לי, כל ימי נעוריי הייתי חבר בתנועה כלשהי. הסיבות בדרך כלל היו הרבה יותר פרוזאיות, מאידיאולוגיות, או חינוכיות. לתנועת הצופים בהונגריה הצטרפתי למשל בגלל המחסור במזון שהחל להיות מורגש בשנתה השלישית של מלחמת העולם. אימי לא התלהבה תחילה מהרעיון. רק כאשר ווייס השמן, בנו של בעל-המכולת השכונתית העלה נימוק משכנע, התרצתה:

 

"גברת שווארץ," - אמר ווייס - "אם תרשי לרובי (שמי לפני עלייתי) להצטרף, אדאג לך תמיד לחמאה!"

נגד נימוק שכזה היה קשה לעמוד. כך נהייתי צופה מן המניין בגדוד מס' 311 ע"ש וורושְמאַרטִי, אליו השתייכו יהודים בלבד. בימי א' ערכנו טיולים בהרי בוּדַה, חלקה המערבי של בודפשט ובקיץ יצאנו למחנה. אנו, הצעירים ביותר, נקראנו גורי-זאבים והשתייכנו ללהק "האַטי" (על שמו של הפיל ב"ספר הג'ונגל" של קיפלינג). המנוננו היה "שיר הזאבים", מאת משוררה הלאומי של הונגריה, פֶטופִי, המציב זה מול זה את הזאב החשוף לקור ורעב ונרדף על-ידי כדורי-הצייד, אך נשאר חופשי, לעומת הכלב המפונק המתרפס לפני בעליו.

 

בני דודיי, המבוגרים יותר, החלו באותה התקופה להתעניין בחברה הסלונית וצחקו מעיסוקי בשדאות ומחנאות, אך מה רבה הייתה הפתעתי, כשאחר שבת דודתי בת הטיפש-עשרה, ג'ינג'ית לוהטת, פגשה שניים ממדריכיי, היא גילתה לפתע עניין רב בצופיות. היא ביקשה שאקח אותה עימי לטיול ביום א' ולמרות אזהרותיי, הופיעה במיטב מחלצותיה ונעולה נעלי עקבים. העקבים כמובן נשברו ושני המדריכים נשאו את הנערה המאושרת מתשומת הלב, על כפותיהם לתחנת החשמלית הקרובה. זה היה סופו של הרומן הקצר שלה עם תנועת הצופים, אולם כנראה ולא של הרומן עם המדריכים.  

 

במרץ 1944, אחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים והגעתו של אייכמן, פסקו חיי התרבות והחברה היהודיים ועבור חלקם הגדול, פסקו החיים בכלל. כעבור כעשרה חודשים, אחרי הזעזועים, הסבל, הרדיפות וסכנת-החיים המתמדת, החזיר הצבא הרוסי המשחרר את חירותם של אלה ששרדו. אספנו איכשהו את שברי חיינו וניסינו להמשיך במקום בו הפסקנו לפני מה שנראה היה כעידן עידנים, אבל זה כבר לא היה זה. בראשי ניקרה ההכרה שאי-אפשר פשוט לעבור לסדר-היום על מה שאירע, אבל אל הרעיון הציוני, ששימש עבורי ורוב בני דורי קרש-הצלה, הגעתי שוב דרך מקרה: הרצון להשתתף במשחק טניס שולחן.

 

אחר המלחמה עברנו לגור לבודה, אל הגדה השנייה של הדנובה, לחווילה של סבתי ודודי שנספו במלחמה ועמדה ריקה. בשבתות הלכתי עם אבי לבית-הכנסת בשכונה, לא כל-כך כדי להתפלל, כי אם כדי לפגוש נוער יהודי. באותה החצר, בחדר בקומת המרתף, שיחקו כמה צעירים פינג-פונג. שאלתי אם אוכל להצטרף ובלי משים נהייתי חבר ב"הנוער הציוני". תחילה יצאתי עמם לטיולי יום א` להרים ובקיץ 1945 השתתפתי גם במושבת-קיץ ליד אגם הבלטון. הייתה זאת מושבה מיוחדת במינה. המדינה עדיין לא התאוששה מהמלחמה, לא היה מספיק אוכל והיינו כל העת רעבים. בלילות הלכנו לגנוב קלחים של תירס מהשדות בסביבה -אותם אח"כ צלינו על מדורה -, אבל מצב-הרוח היה מרומם. דרכנו נראתה כסוגה בשושנים, חלמנו על העלייה ארצה, שרנו שירים עבריים ולאט-לאט הפכנו לחבורה מגובשת.

 

בחורף אותה שנה, נשלחתי לסמינר של התנועה והייתי אמור להפוך למדריך, אבל המצב הכלכלי בבודפשט המשיך להיות קשה והרף התנגדותי העזה (ברחתי מהבית), הוריי החליטו לחזור לצ'כוסלובקיה. ב-1938 חיסל הסכם מינכן את המדינה. חלקים ממנה, ביניהם עיר הולדתי, סופחו להונגריה וכיוון שמאבי שללו את רישיון העסק, עברנו לגור בבודפשט. בסיומה של המלחמה, קמה צ'כוסלובקיה לתחייה ואנו ניצלנו "חוק שבות" בנוסח הצ'כוסלובקי שלו, כדי לחזור אליה.

 

תחילה גרנו בברטיסלאבה, בירת סלובקיה ושוב במקריות מדהימה, ממש בחצר הסמוכה לבית בו התאכסנו, פעל קן של השומר הצעיר. אני אומנם נשארתי חבר בלב ובנפש בתנועת הנוער הציוני, אבל תנועה זאת לא פעלה בצ'כוסלובקיה וכיוון שעז היה רצוני בהגשמה ציונית, החלטתי, כי אעלה ארצה עם השומר הצעיר ובארץ אחפש לי מסגרת אחרת.

 

תנועת-הנוער עודדה את הצעירים, לפי המושג המקובל באותה תקופה, "למרוד" במוסכמות ובסמכות הוריהם ולהפסיק את הלימודים. בקיבוץ לא נחוצות בחינות-בגרות ואת השכלתם היסודית יוכלו להשלים במסגרת עליית-הנוער. המוטיב המרכזי של התנועה היה שירו של דוד שמעוני:

 

"אל תשמע בן למוסר אב ולתורת אם אל אוזן תט, כי מוסר אב הוא `קו לקו` ותורת אם `לאט-לאט`."

 

עזבתי את בית-הספר ועברתי לגור בהכשרה של השומר הצעיר בברטיסלאבה. אלפי צעירים יהודיים, שקצה נפשם בחיים בגולה ונדלקו לרעיון הציוני, נקלטו בפנימיות תנועות-הנוער שנקראו "הכשרות". מטרתן הייתה גיבוש מסגרות חברתיות והכנת הצעירים לחיי-שותפות בקיבוץ. 

 

ב-29 לאפריל 1949 עלינו ארצה בחבורה מגובשת של כ-60 איש. אני מציין את התאריך המדויק, כיוון שכעבור יומיים בלבד חל ה-1 במאי - אחד החגים הגדולים בתנועה ועבורי. לא חג דתי ולא לאומי, לשם שינוי, החג היחידי המעלה על הנס את הסולידריות של האדם החי על עמלו -  ואנחנו הוסענו לחיפה, כדי להשתתף בהפגנה ברחובות העיר. הלבישונו חולצות שומריות ונראינו כשומרים לכל דבר, אבל עברית לא ידענו ולא הכרנו את מנהגי התנועה המקומית.

  

לצעוד למדנו היטב וגם כמה משירי התנועה היו שגורים בפינו, אבל כאשר בא תורנו להיכנס לאצטדיון ולעבור בסך לפני בימת המכובדים והכרוז פקד עלינו "שומרים, רגל!" לא הגבנו בקריאה קצובה "השומר הצעיר!" כנדרש. הכרוז לא הבין מה קורה. הוא הרעים עלינו בקולו המוגבר עשרות מונים שנית ואף בשלישית, אבל אנו פשוט לא הבנו מה מצופה מאתנו. מעניין מה עבר בראשו של הקהל הרב. מורדים במוסכמות? סתם מטומטמים? מעשה הלצה בלתי מובן? מי יידע.

 

חבורתנו קראה לעצמנו "אל על" (זה היה עוד לפני שקמה חברת התעופה הנושאת בגאווה את שמנו), המנונו היה השיר "אחים לשמש לאור, אחים אל על ואל דרור", היינו אידיאליסטים, ראשינו היו בכוכבים ורגלינו לא נגעו בקרקע. חשבנו, כי אחרי הכשרה מתאימה, נוכל להקים קיבוץ משלנו אי-שם בנגב, אולם התנועה דרשה מאתנו להשלים קיבוץ וותיק ובאכזבה גדולה קיבלנו את הדין. כך הגעתי לקיבוץ מענית, שם ביליתי את שש שנות חיי הראשונות בארץ. 

 

לא תמיד הייתי מרוצה מחיי בקיבוץ, אבל היו אלה חיים שקטים, בהם הרביתי לקרוא וללמוד. החיים האלה עיצבו את אישיותי, עשוני לאדם שאני כיום. נרפאתי מעצלנותי, למדתי לעבוד בשתי ידיי ולא לבחול בשום עבודה גופנית. פעם, הרבה שנים אחר שעזבתי את הקיבוץ, הגיע למקום עבודתי משלוח של ארגזי-ספרים כבדים. כייוון שלא היה מי שיפרק את הסחורה, הפשלתי שרוולים ונגשתי אל המלאכה בעצמי עם אחד מעוזריי. עמיתים ממחלקות אחרות שהתחנכו על ברכי תרבות אחרת, נגשו אליי ולחשו לאוזני, כי לא יאה לו למנהל לסחוב ארגזים ויכולתי להזמין סבלים, אבל הסברתי להם, שבקיבוץ למדתי, כי אין הבדל בין אדם לאדם ולא קיימת עבודה המשפילה את מבצעה.   

 

אני גאה בהיותי 'שמוצניק' (אם כי אינני אוהב את הכינוי) ובכך שחונכתי לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים. מאיר יערי ויעקב חזן היוו עבורי דוגמא ומופת ואם כי בשנים שלאחר עזיבת הקיבוץ, חלקתי לעתים על דעתם, עקבתי בדריכות אחר כל מוצא פיהם. מפקד המרד בגטו וורשה מרדכי אנילביץ' והצנחנית חביבה רייק (חברת מענית, גבעת חביבה נקראת של שמה) הם גיבוריי, שהגשימו מה שיהודים מעטים כל כך הצליחו לעשות: להלחם בנאצים עם נשק ביד ולהרוג בהם. רשימה אקראית וקצרה של חניכי התנועה לשעבר מראה, כי אני בחברה די מכובדת: אבא קובנר, שולמית אלוני, אברהם שלונסקי, אורי זוהר, רוד הורוביץ, מרדכי זעירא, נועם חומסקי, שלמה להט, ליאופולד טרפר, אנדה עמיר-פינקרפלד, משה שמיר, רות שלוס, שמואל כץ.

 

בארץ חיים עשרות אלפים מחניכיה שלעבר של התנועה. האמירה פעם שומר, תמיד שומר, איננה סתמית. במשך כל שנותיי בארץ, בצבא, בעבודה, בחברה, נתקלתי באנשים שמהרגע הראשון הרגשתי אליהם קרבה רוחנית. במהירה התברר לי, כי המשותף בינינו הוא החינוך השומרי. לא הכרתי אותם, דעותיהם הפוליטיות היו אולי שונות מאלה שלי, אבל ידעתי עליהם המון! גישתם לאנשים, למאורעות, לעוול חברתי, הייתה אחרת. אינני רוצה להרחיק לכת. לא אומר, כי מי שלא לא התחנך על ערכי התנועות המזוהות עם השמאל -  ואני מצרף כאן לצד השומר הצעיר, גם את הנוער העובד והלומד והמחנות העולים - הוא אדם רע, לא מושלם. אין לזלזל גם בהשפעתם של ההורים, בדוגמא שהם משמשים לילדיהם. אדם זה עשוי להיות משכמו ומעלה, ידיד נאמן, עושה רבות בכל התחום למען ארצו והאחרים, עוזר לזולתו, לוחם לצדק חברתי. כל הכבוד לו על כך, אם הוא הגיע לכך בכוחות עצמו.  

 

תיאור הדיברה הרביעית של השומר, המלווה את רשימתי, הוא של שרגא ווייל, צייר דגול וחניך השומר הצעיר.      

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר