בחודש האחרון אני מעט מבולבלת. האם באמת ייתכן שבחוג לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית, אשר בו כל כך נהניתי ללמוד, נוהגים להעלים עין מהטרדות מיניות? ואיך זה ייתכן שמרצים מכובדים ומוערכים במחלקה, וגם על ידי, מואשמים בניצול מחפיר של יחסי מרות, אשר נמשך שנים ואיש אינו פוצה את פיו? דו פרצופיות תמיד מפתיעה, אבל כשהיא קיימת ברבדים שונים דווקא במחלקה לסוציולוגיה, היא גם מכאיבה וגורמת, לפחות לי, להרגיש מרומה.

כמו רבים אחרים, אני מאמינה שתפקידו העיקרי של החוג לסוציולוגיה הוא להיות כלב שמירה אימתני של מוסר החברה הישראלית. אני מאמינה בכך, מפני שהיה זה הדבר העיקרי שלמדתי והפנמתי באוניברסיטה העברית. מסיבה זו, הופתעתי מאוד לגלות שבמקום שבו מבקשים לחנך להבנה נכונה יותר של יחסי כוחות חברתיים, מתקיים כנראה כבר יותר מעשור ניצול כוחני, מבלי שאף אחד יעצור לרגע וינסה להבין את האירוניה.

חשוב מאוד לציין שכל מה שנכתב כאן על ידי, נכתב תחת המילה 'לכאורה' בלבד, מכיוון שכל אדם הרי חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.  בנוסף, אין זה מתפקידינו לשפוט בעניין האשמה, בעיקר כאשר העובדות עדיין לא הובהרו. חשוב גם לציין שאת עמדתי בעניין ניסחתי אך ורק מתוך מידע שפורסם בכלי התקשורת ולא מתוך שיחות אישיות עם המתלוננות. 

חשיפת הפרשות הקשות עדיין בחיתוליה, ובכל זאת, קיימות עדויות רבות של נשים הטוענות כי חייהן נהרסו בעקבות סחיטות מיניות של מרצה אחד, ועדויות נוספות המתארות גזענות והטרדות על רקע מיני אצל מרצה שני.

גם אני, כמו כולם, שמעתי את טענותיהם של אלה שיצאו להגנתו של הפרופסור המכובד, ואני מוצאת אותן מגוחכות. האם באמת מישהו יכול להאמין שכל החתומות על מכתב המתלוננות, אשר למדו בחוג לסוציולוגיה בתקופות שונות, הרגישו צורך לחבור זו לזו על מנת להרוס את שמו הטוב של אחד המרצים החביבים והאהובים במחלקה?

גם הטענה שהמתלוננות הן נשים בוגרות ומשכילות, ולכן לא ייתכן שמדובר ביחסי כפייה, הינה מגוחכת . הרי כל אדם שנכפה עליו להיות בסיטואציה מחליאה שכזו, יחוש חסר אונים, ואין לכך קשר לגילו או להשכלתו. זה בהחלט לא משנה כיצד יבחר לפעול או האם בכלל יצליח להתמודד עם המצב שנכפה עליו. הוא עדיין יהיה קורבן , וקורבנות אסור לנו לשפוט.

דוברי האוניברסיטה העברית, כולל אלה העומדים בראש המחלקה לסוציולוגיה, מודים שבמהלך השנים הגיעו אליהם שמועות על מעשיו המחפירים של הפרופסור המכובד, אך הם גם טוענים שמעולם לא הוגשה תלונה קונקרטית בעניין ההטרדות.

זה קצת תמוה בעיני שבמשך יותר מעשור של הטרדות, במידה והתקיימו, לא הוגשה אפילו תלונה אחת נגד הפרופסור המכובד. גם אם טענות אלה נכונות, בהחלט ניתן להבין מדוע דוקטורנטיות שהקדישו שנים רבות מחייהן לפיתוח קריירה אקדמאית חוששות להתלונן על אדם מכובד כל כך, אשר מחזיק את העתיד המקצועי שלהן בידיו.

למעשה, זה לא באמת משנה אם הוגשו בעבר תלונות קונקרטיות בדבר הסחיטה המינית או לא. יש שיטענו כמובן שהשאלה האם למחלקה מותר לעצום את עיניה נוכח השמועות היא בכלל שאלה משפטית. אם אכן לא הוגשו תלונות בפני גורמים בכירים במחלקה, ניתן להניח שמבחינה משפטית האוניברסיטה מכוסה. ובכל זאת, האם באמת מדיניות  "לא ראינו, לא שמענו" היא מדיניות שיש לעבור עליה בשתיקה? שמועה אחת על הטרדה מינית  לא מעידה כמובן על דפוס התנהגות הרסני של מרצה. עשרות שמועות על הטרדה דווקא כן. להשאיר בידי אדם שמעשיו ידועים לכל, כוח רב לפגוע בנשים נוספות, זה פשוט אכזרי, וזה מחזיר אותנו עשרות שנים אחורה. וכן, בעיניי זה גם פלילי.  

אם המעשים המיוחסים לפרופ' יקבעו כנכונים, משמעות הדבר היא שבמשך יותר מעשור העדיפה המחלקה להשתיק את קורבנותיו, ואף לשתוק בעצמה. לא רק שהיה ביכולתה להקל על עוגמת הנפש של הנסחטות, היא גם היתה יכולה להפסיק את ניצול המרות ולמנוע את פגיעתן הקשה של סטודנטיות נוספות. אבל מסתבר שמה שקורה במחלקה נשאר במחלקה. בכל זאת, מה היא קבוצה גדולה של סטודנטיות מנוצלות ומושפלות עד עפר, מול מוניטין של פרופסור חשוב ומכובד, חוקר בעל שם עולמי?

צוות חקירה בוחן כעת אם האוניברסיטה העברית העלימה עין מתלונות חוזרות ונשנות. אם אכן כך היה הדבר,  יש לנקוט בצעדים משמעתיים נגד כל בעלי האחריות שידעו מה קורה במחלקה ולא טרחו לעשות דבר, אף על פי שהיה זה תפקידם. הרי לא ייתכן שלמקום המאפשר סחיטה מינית של סטודנטיות במשך יותר מעשור, יהיה מותר לטעון שלא היה לו מושג.

המוסד שאיפשר למעשים כאלה לקרות, כרגע מרכין את ראשו, אבל ברגע שיעבור הזעם, יחזרו מן הסתם המטרידים להטריד ויחד איתם תחזור גם הלגיטימציה. כדי שזה לא יקרה, חייבים לבנות באוניברסיטה מדיניות ברורה ומחמירה יותר נגד ניצול יחסי המרות. אין זה מספיק שמדיניות כזו קיימת רק על הנייר, בעיקר אחרי שיום עיון בנושא 'הטרדות מיניות באוניברסיטה העברית' נוהל בעבר על ידי לא אחר מאשר אותו פרופסור מכובד. יש פרוטוקול באוניברסיטה העברית, והוא אכן מנוסח נפלא -  אבל מה שווים הם החוקים שלאף אחד אין אומץ, רצון או אפילו חשק לאכוף?

מקס ובר, אחד מארבעת האבות המייסדים של הסוציולוגיה, האמין שכפייה פיזית הינה גילויה הבסיסי ביותר של העוצמה. הוא טען שארגון חברתי שהעוצמה מבוססת בו על כוח לא יחזיק מעמד זמן רב, משום שאנשים שאינם מכבדים את הכללים ינצלו את ההזדמנות הראשונה להפר אותם. כדי למנוע זאת, כל ארגון חייב להשיג קונצנזוס בתוכו באשר לערכים ולנורמות התרבותיות.

האם זה יהיה תמים מצידנו לקוות שעובדה חברתית ובסיסית זו תופנם בקרוב גם על ידי אחת ממחלקות הסוציולוגיה החשובות בעולם?