כשתמירה ירדני בפתח, הכוכבים הנולדים במתח. בעצם, נכון לעונה השישית, סביר להניח שהכוכבים הנולדים במתח בכל רגע נתון, פשוט כי הם חייבים להבין, בדיוק כמו תמירה ושאר העוסקים במלאכה, שהם לא מצליחים לספק את הסחורה.
כוכב נולד היא סוג של סטייה, זה נכון. זה התחיל כצפייה טלויזיונית משפחתית, דרך נעימה (לעיתים יותר ולעיתים פחות) להעביר עוד שעה-שעתיים ביחד אחרי ארוחת שישי. התחלנו בעונה הרביעית, הרענו למאיה רוטמן, ובחמישית למרינה מקסימיליאן בלומין וואטבר, ורצינו, באמת שרצינו, למצוא מישהו להריע לו גם בשישית, אבל אין מה לעשות, זה הזמן להודות שזה פשוט לא עובד.
הפוטנציאל שם. יש שם כמה חבר'ה שיודעים לשיר, כמה מוזיקלים ברמות מפחידות, ואיזה שניים שאולי אפילו היו יכולים להתפתח למקומות מאוד חיוביים אם היו נמלטים בזמן ממפלצת הרייטינג הזאת, שקצת הורסת אנשים יצירתיים ומכניסה אותם לתבניות מוכנות מראש, כאלה שלוקח שנים לצאת מהן ולחזור למסלול האישי שאולי ממנו הם הגיעו בתחילת הדרך. ועדיין, פוטנציאל פוטנציאל, אבל העונה הזאת משעממת, והביצועים פושרים, ובחירת השירים נוראית, וצביקה הדר מעצבן (אבל זה לא חדש), והשופטים מרגישים כמו מסטיק משומש שכבר מזמן יצא לו הטעם.
כשהעניינים כל כך משמימים, והעונה לא מצליחה להשתחל לכותרות, ההפקה מנסה מניפולציות. בתוכנית של אתמול החזירו, סתם ככה, שני מתמודדים שהועפו בשלבים המוקדמים יותר. מטופש, ובטח גם מכעיס את אלה שבזבו לא מעט שקלים על smsים, שבסופו של דבר בוטלו בהחלטה חד צדדית של ההפקה.
תוכניות אומן, בהן מתרכזים באומן אחד ו"עושים לו כבוד", הפכו לעניין כמעט שבועי. לפני שבוע המתמודדים טבחו ללא רחמים בשירים המופלאים של יצחק קלפטר. השבוע , ממש עכשיו, יהודית רביץ זוכה לאותו טיפול, אם כי מוצלח קצת יותר, כי רביץ הייתה שותפה בעיבודים ובעבודה עם המתמודדים, מה שהוביל לביצועים יחסית מענינים (אם כי עדיין, מה שאני באמת רוצה לעשות עקב התוכנית זה ללכת ולראות הופעה של רביץ עצמה).
ועדיין, זה לא מעניין. מעבר לכך - זה משעמם. אפילו הג'אנקי שבי, שמוכן לסבול כמויות ממש גדולות של טראש, כבר די מיואש מהעסק, ומוחק פרקים שלא ראיתי מהמקס כאילו היה מדובר ב"לאהוב את אנה", או פרקים ישנים של הישרדות 10. אפילו לא עצוב לי. סתם קצת מעצבן, כי עם כל הבעתיות של כוכבנולד, היא סוג של פיתרון לתקופה הקיצית הזאת, החודשים המשמימים האלה כשאין באמת טלוויזיה טובה לראות מסביב, וצריך להסתפק בשאריות.
לבלוג של ארז רונן