מס' צפיות - 1285
דירוג ממוצע -
שירתה של מירי בן שמחון ז"ל
מאת: משה גנן 22/06/08 (16:17)

ספר שיריה של מב"ש הוא רצף אמירתי-הגותי-לירי מתמשך. משפטים המהווים מעין חקר תכולת המודעות. חקר זה מתרחש ברצף הזמן העובר, "הזמן (אשר) יש לתת את הדעת על משמעיו ניואנס ניואנס''.  (ע' 8)  בשעה זו  "גם התחום שבין ההזיה למציאות מן העבר השני/ מתחדד והולך". (ע' 9). זו שעת התבוננות הנפש בעצמה, בעולמה, בהיותה רגועה מחובותיה הארציים, מנותקת מלחצי אישיותה. "הפסולת מתנקזת בעצמה....גם מן הנפש שבגוף"; כי"יש דרכים רבות להיטהר..."

 

ברצוני לעמוד על אספקטים אחדים של היטהרות זן שהקורא בספר נרמז אליהן.

 

עולמה של המשוררת הוא לכאורה ארצי ומיידי; היא רואה את הנתון; את החצר, את הבנק, את המרכז המסחרי. היא מתבוננת באנשים הקונים בסופרמרקט, רואה את המשא המייגע שהם נושאים על גבם "בענייני עבודה, רוטינה סדורים, צריכה"; חשה עימם בהתגלות תשוקותיהם הקטנות ("בשעה אחת בצהרים אנשים כבר קמו משנתם מזמן/כבר נועצים עיניים בנשים מזדמנות"); אלא שעיקר ענינה הוא במתרחש עימה בעולם של המלים, עולם בו למלים כוח מעבר לשליטתנו. וראוי לעיון הקטע בו המשוררת זוכרת את שמורה אמר לה בעניין ניקיון המלים (ע' 8).

 

עולם המלים בו המשוררת מוצאת עצמה הוא עולם בו עליה להגדיר את עצמה ללא הרף, או על כל פנים כך הסביבה נשמעת דורשת, אך היא אין לה חשק או רצון להזות מוגבלת אל תוך אותם דפוסים המוכנים מראש, ועל כן כל הרווח מאותם ניסיונות הגדרה הוא כי המשוררת יוצאה מבולבלת וקשה לה לנשום כל הדרך הביתה; (ע' 22); אזי היא הוזה הזיות על נקמה מילולית נוקבת / שבה...". היא פונה אל יריבה - "יעמוד ניסיונך כנגד/ וריאציות אינסופיות של חכמתי". כז 'מותרים לך מך הסתם מיני קביעות תויתיות/ אבל עליך לדעת שביחסים ביני לבינך/ אתה נתון קבוע מדי, ואילו אני/משתנה בכל רבע נתון". ברור, שבכל אלה, תוך שמנסים להבהיר עמדות, מנסים לשכנע, (-  כמו גם לפענח צפנים) -  המטרה העיקרית של הצדדים הוא "לשמור על עמדת העליונות", ולו במחיר התכחשויות. (ע' ,25 "שעתיים שאנחנו מתורכחים".  כי בעניין המלים המצב המדויק, כידוע, הוא כי הן "sound and fury, signifying , , ,nothing או בלשונה של מירי ב"ש "מחבלים כשועלים ערומים / מלאי אש ועשן",  שהרי אנליזות עמוקות אינן אפשריות עכשיו, היות ו-בלשון המחברת - "דקרו את המלים במחטים על סף מותן ממש",  דהיינו הן פשוט גוססות (ע'  23 ). זה חבל, אבל כבר ידוע מימי פריץ מאותנר, הפילוסוף הצ'כי-גרמני-יהודי (1923-1849 ) שהצביע על כך עד כמה השפה האנושית היא גבולית, שום דבר אמת של ממש לא יכול להיאמר באמצעות השפה, והמסקנות, אליהן מגיעה המשוררת, אם במוכרז אם בפועל ידועות.

 

בטרם נגיע למסקנות המתבקשות, נוסיף ונבחן כמה סיטואציות מילוליות נוספות שהמשוררת מתארת בשיריה. אלה אינן מלבבות; הן מצביעות על הכשל הכרוך במעמדות המסר המילולי. כל שנאמר, - אומרת המשוררת - "כל מה שדיברת אלי/ הייתי חייבת להפריך בק"ן טעונים. / היתה לזה איזו חשיבות דחופה / לאין שעור;/ כל אותה עת ישב דן/         וצפה בנו", וכנראה שתק וידע; לו שתקו אלה המתווכחים כל כך בעוז, אפשר שהיו מתקרבים יותר לאמת. (עמ' 21).

 

כך המשוררת מכלה כוחותיה, "מוציאה לילה על שיחה.../:לְכַוֵּן מלים למחשבות של אחר; / אין דבר משביע מרורים מזה/ מסבירנות מהבילה כזו... ; תוקפנות יש במלים מעצמן:". ובכן, יש כאן כפיה וכורח חברתי, המלים מקשרות בין בני אדם, - ואנו הופכים עבדים לנאמר, עלינו להסכים למען שמנו הטוב, למען החברותא, כדי שלא יגנונו, עלינו להנהן בראש כדי ליחשב חברותיים. (ע' 14). יש במלים עצמן איזו תוקפנות, עלינו לדקדק בהן מאד כדי שלא יידבק בנן הפרוש הלא נכון, הבלתי מאובחן, שייהפך לאחר מכן לבכייה לדורות. יש הממיינים את זולתם על פי קטגוריות - והמלים עצמן הן קטגוריות, שאין אדם החי על פני האדמה מתאים להן.

 

המלים הן; כיצד נוכל להן שלא יצמצמו אותנו בגבולות עד אין הכר, עד שלא נוכל לנשום, לנוע חופשית בין גבולותינו הטבעיים? הגבולות שאדם שם לרעהו לשמור עליהם (ואולי לכך מכוונים דברי המשוררת - "קשים שומרי-גבולות כספחת"? - המלים שהגדירו אותנו וקבעו לנו גבולות איך להתנהג.. (עי 18 ) הן הן "הדעות הקדומות", שהן "הולכות ומתהוות לנגד עיני/ ואני מחרישה", אומרת המשוררת, והפעם לאקונית ובמדויק ובהנהגה נכונה יותר מבשירים שהוזכרו לעיל.  אין היא מִתְוַכַּחַת עוד; למודת סבל, נונשלנטית, נסוגה היא אל תוך עצמה: עתה, משמנסים לגעת בה במפגיע במלים, כגון במעמד שהיא מתארת; "אני עומדת בגבי אליך, אצל החלון~ מרגישה שאתה מציץ בישבני/ ואיני  נזקפת מהתחושה/ אזני' מנסה לעקוב אחר תחושותיך / תציץ לך. / אכין לעצמי כוס תה/ ואשאל בנימוס; 'י"תשתה?" אחר כך אעשן סיגרה/ואשתוק/אניח לך לדשדש בהבנות שלך/ והאויר כולו מלא את סילופן):" וגוי; אנו יכולים לפרש את השורות לא כעין דיווח על מפגש מיני. אוהב ששקק אך הפסיד את האהובה, אלא כדו-שיח אילם אך משמעותי; הוא. עם "הבנותיו" הדחופות, העטופות בסילופן, והיא, שדי היה לה מהן, מהמלים העטופות בצילופן, שלמדה להתרחק, להימלט מהן מראש. לא לפתוח בשיחה, להישאר מהן במרחק של נימוס, בלי לפגוע, בלי לזלזל, בלי להתכחש להן, בלי  לקרטע ולהתרגז, רק פשוט להישאר בלתי-מונעת, אדישה ומרותקת ולשתוק. ("סבילות",  ע'   20 ).  מסתבר; השניות פועלת; המשוררת אינה נציגת תרבות דיבורית. אדרבא; מתכנסת היא אל עצמה, רק החברותא מוציאתה משתיקתה, רק עצם פגישתה עם האנשים מביאתה לכדי כתיבה. או כך על כל פנים נראה מתפרשות השורות (ע' 23): "אני צריכה לכתוב יותר, אני צריכה לכתוב יותר, אני צריכה לכתוב.../ התחלתי, אתה רואה, לבוא בין אנשים".

 

אך קיימת צורת ידיעה אחרת, שאינה מילולית, הקודמת ועמוקה יותר מזו המושגת באמצעות הווכחנות, הרעש המילולי הטיעוני של החברותא: ועוד נראה כיצד המשוררת מגיעה אל מישורי דעת שונים מאלה אותם היא מוקיעה - ובצדק - בשירים.

אפילו בשיר רחוק כביכול מהקשר המלחמות המילוליות מפוקפקות-הדיוק והיעילות, כמו "ארבע דמויות", ע' 27, הסיטואציה הבסיסית המתוארת היא של חילופי-דברים. הסצינה 'דגועה. אין כאך מאותם רגעים המתקשרים בעולמה של המשוררת משום מה עם נסיעה דווקא (כגון "הפלגה לנסיעה למקום אחר/ עם ערבויות למצב הנפש"; כגון "בנסיעה ארוכה מירושלים לתל אביב", בעוד המתוודה הלירית שבשירים מתחקה על מרכיבי רגשותיה, ואחר מוצאת עצמה מתלבטת בין קושיות ופרושים "כפייתייס", מתפלפלת "בדבקות", (ע' 81): גם לא מעמד כמעמד האיש הלופת את צווארו, בשיר שבע' 29, "מחשבותיו הקודחות נוסעות הלאה מזה": מחשבותיו, על כל פנים, אינן "מן הסוג השואף אל על'; הסיטואציה המילולית המתוארת היא רגועה. העולם רגוע, אין בו ~יסוד הרוגזה וחוסר-ההסתפקות.

 

אַרְבַּע דְּמוּיוֹת

 

 

אַרְבַּע דְּמוּיוֹת גְּבָרִים נִרְאִים בְּמוֹרָד הַשְּׁבִיל

עַל פִּי מִצְנְפוֹתֵיהֶם עֲרָבִים,

אוּלַי בֶּדוּאִים.

רֵיחַ  הַנַּרְגִּילָה כְּמוֹ דָּבָר עַל הַחֵטְא וְעָקָל

וְכִתְמֵי טַבָּק צְהֻבִּים בֵּין אֶצְבַּע לְאַמָּה.

קוֹל הַמּוּאַזִּין מִלֵּיל הֲגִיגִים, שֶׁחָתַם לִפְנוֹת בֹּקֶר

אֶת שְׁנָתִי מְלֹא מִסְתּוֹרִין וְעֶדְנָה  רַכָּה,

עוֹלֶה בִּי עַכְשָׁו כִּפְרִיחַת עָלֵי הַמַּרְוָה מֵעֵבֶר

לְגָדֵר הָאֲבָנִים.

פְּנֵיהֶם חֲרוּשֵׁי קְמָטִים שֶׁל סֵבֶל אוֹ חֵמָה

וְצִבְעָם אֲדָמָה סְדוּקָה, מִדְבָּרִית.

מְשׂוֹחֲחִים עַרְבִית, מֵרָחוֹק

נִשְׁמַע שְׁאַר רוּחַ בַּדִּבּוּר

נַהֲמוֹת שְׁאֵלָה רַכּוֹת אַההה?

וַהֲבָרוֹת הַסְכָּמָה, אָה!

הַכֹּל אִטִּי, דָּבָר אֵינוֹ דּוֹחֵק,

אַנְשֵׁי אֲדָמָה וּסְלָעִים וַחֲלֵב עִזִּים שְׁחוֹרוֹת.

אֶחָד מֵהֵם וַדַּאי חִלֵּל בְּיַלְדוּתוֹ לְצִמְדֵּי צֹאן  אוֹ יוֹתֵר,

בִּשְׂדוֹת קִמְּשׁוֹנִים  וְשִׂיחִים בְּמוֹרְדוֹת בַּיִת גָ'אלָה

בֵּין סִלְעֵי אֶבֶן-קִיר וּשְׁבִילֵי עָפָר צָרִים, עַל שְׂפַת הַמַּעְיָן

חָשׁ אוּלַי שָׁעוֹת שֶׁל הִתְמַזְּגוּת הָאֵל בַּטֶּבַע.

 

 

 קוֹל הַמּוּאַזִּין מִלֵּיל הֲגִיגִים, שֶׁחָתַם לִפְנוֹת בֹּקֶר  

אֶת שֶׁדַּנְתִּי מְלוֹא מִיסְתוֹרִין וְעֶדְנָה רַכָּה

עוֹלֶה בִּי עַכְשָׁו כִּפְרִיחַת עָלֵי הַמַּרְוָה מַעֲבָר

 לְגַדֵּר הָאֲבָנִים".

 

פני האנשים - ארבע הדמויות, ארבעה ערבים - אולי בדואים - מביעים סבל או חמה / וצבעם אדמה סדוקה, מדברית", האנשים משוחחים ערבית ובלכתם נשמעים קולותיהם מרחוק, 

נַהֲמוֹת שְׁאֵלָה רַכּוֹת אַההה?

וַהֲבָרוֹת הַסְכָּמָה, אָה!

 

 -  מרחוק/נשמע שאר רוח בדיבור.   "הערב מפויס, "הכל אטי, דבר אינו דוחק, אנשי אדמה  וסלעים וחלב עזים שחורות". ז כאן אין נוטפת חמת המשוררת, שכולה אהבה, עד שאין  מתנגשים בקפדנויותיה", מציתה בעירה גדולה. ואחר מתמחת כחתולה על גג  פח לוהט. ענייננו בהתמזגות ה"אני" עם הטבע. היא מתארת כל זאת "ממתינה באיזו אילמות מאחרי המלים", כשהיא "אקסטרה מנוסחת", (ע' 8);  כאן תיאור טבע מדויק, מפויס, עד כי כמעט והחוויה איננה עוד מילולית, אלא חוויה של שקט. אל שקט זה חוזרת המחברת כאל חוויה -מיסטית, כדי למצוא פורקן לעולמה. היא שבה אל האמת, אל שפת המעין, מקור החוויה המתוארת בתחום המילולי; אל ההתבוננות השקטה בנעשה במתרחש. - שהרי אלה היו ארבעת תנאיו של ויליאם ג'יימס בספרו הידוע "החוויה הדתית לסוגיה", (הוצאת מוסד ביאליק, ע' 250 ולהלן); את החוויה אין להביע במלים; החוויה היא גם מצב של ידיעה; החוויה עראית ואינה מתמשכת; הַחוֹוֶה את החוויה הנו בבחינת מתבונן פאסיבי. וכך אומרת המשוררת; "על מנת להתחקות/על יהלומי היחס הקטנים../נראה שהיתה צריכה לנתק-משהו/עצמה מעצמה/ולהתבונן./מה שאפשר מעורבות אך מועטת/של תנועות הנפש הקטנות/שנדונו להתכחשות, לטשטוש''.

 

ההתכחשות הזו היא המצב המתואר ברובד הווכחנות, השמה לה למטרה להתנצח, לדעת הכל תמיד טוב יותר, לעולם לא לקבל את הזולת או את הדברים כמות שהם; התכחשות זו היא היא שבעוכרי החוויה לאשורה, המסטית והאחרת, הרואה בַּכֹּל מצב סובייקטיבי ומחוסר ריאליות: זו ההתכחשות שבעטיה החוויה הופכת לאזוטרית ובלתי ניתנת למסירה. - בחוויה זו, המתוארת לעיל על ידי המשוררת המתבונן מרגיש כי כוח רצונו כאילו הושתק בקרבו, ופעמים שיש לו ההרגשה כי כוח נעלה משתלט עליו ומחזיק בו. חוויות מעין אלה, עיקרן ההארה הפנימית; ההכרה אליה אנו רגילים מחיי היום יום משתנה, שורר שקט פנימי, העולם מצטלל; "אני מלאה ידיעות שאיני יודעת עליהן/מין מעזן פועם של ידיעות וארוס" (ע' 18 ). הארוס מעסיק את המשוררת בשירים אחדים - לא נעסוק באספקטים ההכרתיים של הארוס, איך לכך נגיעה..של ממש כרגע לענייננו, שהוא כמובן המתח בין העולם המילולי לבין.עולם החוויה המצטללת, בה דבר לא נעלם מעיני המתבונן; "המבנה הפנימי, כמו ריאקציה כימית במערכת השמש פועל את פעולותיו בכל מורכבותו בדייקנות מופתית...; חשיבה, חישה, אמת". גם התחום שבין ההזיה למציאות...מתחדד"; ומתברר; "די בקיום עניני כלשהו של אמת".

 

וכד הופך השיר הראשון בחוברת השירים לשיר התבוננות, בו המשוררת מעבירה לפני עיניה תכנים מעולמה, עולם הפנים והחוץ. זו שעת התבוננות הנפש בעצמה, בעולמה, בהיותה רגועה מחובותיה הארציים, מנותקת מלחצי אישיותה, בלתה משוחדת לטובת עצמה: "הפסולת מתנקזת בעצמה...גם מן הנפש שבגוף"; כי "יש דרכים רבות להיטהר...", ובוודאי הכרת האדם את תכני  נפשו, עמידה מול עצמו ללא כחל וסרק, מנותק, מלחצים חברתיים, מחותמות שהחברה טבעה בנו, מקונבנציות וכו', אלה המרגיזות את נפש המחברת והיא מתקוממת נגדן בפרהסיה, - אלה וודאי הדרכים הנכונות להיטהר, - כדי לרדת לעומקם של רבדים נוספים בשירת המשוררת עלינו להבחין במצבי נפש מיסטיים נוספים, מעבר למצב ההתבוננות, שהיא מצב יסוד בתחומים אלה. מכל מקום - מצבים אלה הס אלה שבהם המשוררת חשה שהיא מגיעה מהפריפריה המילולית אל עצם העיקר, אל "מרכז הנפש".(ע' 10).

 

לשון השירים חופשית. היא משתמשת במלים בינלאומיות, שאינן נשמעות חריגות בטקסט או יוצאות דופן. - לעתים יש למלים לועזיות אלה גוון הומוריסטי; "..בהיותי אקסטרה-מנוסחת"; כך שניתן לומר כי המשוררת גזרה לה גזרה משלה בלשון, המתאפיינת בניואנסים; אלה כמעט הפכו לה לרוטינה. בלשון זו היא ניכרת, כאן מקור האוטנטיות, הייחוד הכמעט-אינסטינקטיבי של שפתה; כי בעצם השימוש התכוף במלים שהובאו במשפט זה ובמלים אחרות יש מעין זקיפת קומה היתולית, מעין הכרזת חרות ושחרור מקונבנציות כפויות, העמדת דברים על דיוקם.

 

מירי בן שמחון; צמא

הוצאת ספרית הפועלים; 32 ע'

הכותב הוא בעל תואר אקדמי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר