"נלבישך שמלת בטון ומלט " כך שרו   בשנים הראשונות להקמת המדינה. באשקלון  כיום המילים הפכו למציאות. אחרי שתארנו איך פסי הירק  ברחובות העיר הצמיחו בין רגע   עצי תמר המיתמרים  לגובה,   ואם  גם זה  לא מספיק, השתילו סוגים שונים של דקלים  בין גזע אחד למשנהו.  ומאחר וגם  ערוגות   פרחים וכן  דימוי "בארות  מים" השאירו  פתחים של  אויר  לשורשי הצמחיה,  המסקנה  היתה חד משמעית  לחסל את ה"טיפות האחרונות"  של  אדמה  באריחי  אבן שהודבקו  במלט.

עכשיו  גם פסי ירק שהיו  מרופדים  בשטחי דשא, מתחילים להיעלם   לאט לאט מהנוף. גדרות לבנים מסמנים ששבילי אופנים

הם  צו השעה כך  שהכבישים מאבדים מסלול נסיעה והמותנים הצרות מזמינות פקקים ההמכתיבים את עומסי התנועה.

   אבל   מה זה חשוב, הכיכרות  מזמינות   עכשיו "מומחי אמנות" להציב  פסלים שלא תמיד מחמיאים ליוצריהם.

   והשאלה היא מי ומה עומדים מאחורי כל הדחף לסתום את העיר למשל בעצי דקל שאינם מוסיפים צל, או לשתול פרחים בעגלות

או בכל מיני  אדניות בדחיסות המעוררת שאלות לגבי השקיה ותקציב.

  אבל מה  לכל זה ולתושבים המסונוורים מ"היופי", הרי קברניטיה הכריזו על  עירם כתיירותית ותרבותית, לדעתי היא לא זה ולא זה.