במפגשים שלו עם חולים סופניים, בלוריאן הופך לאוזן קשבת ולמכל סודות. "אתה פוגש בן אדם ולפעמים אתה יודע, כשאתה מסתכל לו בעיניים, שזאת הפעם האחרונה שאתה רואה אותו", הוא מספר בכנות המאפיינת אותו. בלוריאן אינו מנסה "לתקן" או להטיף; הוא פשוט נמצא שם. הפתיחות שלו לספר את סיפורו האישי מרשימה לא פחות. הוא לא מסתיר את העובדה שהיה "תלמיד עצלן" שהסתכל יותר מהחלון מאשר על הלוח, או את הטראומה המכוננת שעיצבה את חייו - מותה של אמו כשהיה בן תשע עשרה בלבד.

"נולדתי למציאות שהייתה ספוגה באובדן ויגון", הוא משתף בהתייחסו להפלות וללידות השקטות שחוותה אמו לפני לידתו, דבר שחיבר אותו באופן עמוק לנושאי השכול והסיום. "אני אדם מאמין", הוא מסביר את יכולת ההישרדות הנפשית שלו במקומות הקשים ביותר. "יש לי הסכם עם אלוהים - אני מסיים את המשמרת ומשתדל לא לקחת את הכל איתי הביתה. לפעמים אני בוכה בלילה, אי-אפשר שלא, אבל זו תחושת שליחות שמעניקה לי חסד גדול".

הסודות שיוצאים רק בהוספיס

התובנות שאסף בלוריאן לאורך השנים התגבשו לספרו "הוספיסופיה", המאגד שמונה עשר מונולוגים של חולים סופניים. הספר חושף את החרטות העמוקות ביותר של האדם ברגעיו האחרונים: על מה שלא נאמר, על הזמן שהושקע בעבודה במקום במשפחה, ועל חוסר הנאמנות העצמית. תחת השם הבדוי "גלעד", השתתף בלוריאן בקבוצת "קפה מוות" של פרופ' עמיה ליבליך, שם הביא את סיפוריהם המצמררים של אלו שרגע לפני הסוף בחרו לפרוק מטען של עשרות שנים.

"האלמנט השזור בכל הסיפורים הוא תחושת ההחמצה", נכתב בסיקור הספר. בלוריאן מצטט את המחזאי רוברט אנדרסון - ציטוט שזכה לחשיפה רבה בספרו של מיץ' אלבום - ומוסיף: "המוות הוא סוף החיים, הוא לא סוף של מערכות יחסים. אנשים צריכים לדבר על זה כדי שהפחד לא ישתק להם את היכולת לחיות באמת".

חשבון נפש בקצה הדרך: חמש החרטות הגדולות

בשיחותיו בהוספיס ובמפגשים חברתיים, בלוריאן מזקק את מה שהוא מכנה "הזמנה להתבוננות", כדי שאנשים לא יגיעו לקצה הדרך עם "פנים חמוצות" על מה שהחמיצו. הוא נשען על מחקרה של האחות האוסטרלית ברוני וור, ומזהה חמש חרטות ליבתיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב בחדרי הגסיסה.

"החרטה הראשונה היא שחיינו חיים שאחרים ציפו מאיתנו, ולא היינו נאמנים לעצמנו", מסביר בלוריאן. "השנייה היא 'עבדתי קשה מדי'. אנשים מבינים פתאום שהם ויתרו על זמן עם הילדים ועל מערכות יחסים בשביל מרוץ שאין לו סוף". הוא ממשיך ומתאר את החרטה השלישית על אי-הבעת רגשות: "אנחנו בתרבות המערבית צוברים וצוברים, ולא אומרים 'אני אוהב אותך' או אפילו 'אני כועס'. בסוף זה נשאר כמטען מעיק".

שתי החרטות האחרונות נוגעות לקשרים האנושיים ולאושר האישי. "אנשים מצטערים שלא הקדישו זמן לחברים, ובעיקר על כך שלא הבינו ששמחה היא עניין של בחירה", בלוריאן אומר במבט נוקב. "זה נשמע פשוט, אבל בקצה הדרך אנשים קולטים שהם יכלו לבחור להיות מאושרים - ולא עשו זאת". עבור בלוריאן, החרטות הללו הן תמרור אזהרה לחיים: "בסוף, הכל זה מערכות יחסים. אנחנו נולדים בקשר ונרפאים רק בקשר. המסר שלי הוא לתקן את מה שאפשר עכשיו, לפני שאין יותר זמן למקצה שיפורים".

העוגן של בלוריאן: מיכל והחיים בכוכב יאיר

במרכז חייו עומדת מיכל, אשתו מזה ארבעים ושש שנים. גם היא, כמו בלוריאן, הגיעה מעולם הביטחון - עשרים ואחת שנים בשירות הביטחון הכללי (שב"כ), לאחר קריירה כעובדת סוציאלית. כיום היא מנהלת קליניקה פרטית, והיא זו שדחפה אותו להוציא את הספר ולשתף את העולם בתובנותיו.

"אני הצבע, והוא המופנם", היא צוחקת כשהיא מצטרפת לשיחה בביתם המטופח בכוכב יאיר. "דני הוא איש של קצוות. מצד אחד הקשיחות של המשטרה והמודיעין, ומצד שני חמלה ורכות שאין להן גבולות. אני שומעת את כל הסיפורים שלו כשהוא חוזר מההתנדבות, ואני רואה את האור על פניו, למרות הקושי". הזוגיות שלהם, שהחלה עוד בשירות הצבאי המשותף, מהווה עבור בלוריאן את בסיס האם המאפשר לו לצאת למסעותיו בנבכי הנפש האנושית. "אנחנו מתפתחים ביחד וכל אחד לחוד", אומרת מיכל, "אף פעם לא משעמם עם דני".


דני בלוריאן אינו רק מתנדב; הוא מורה דרך בעולם שרובנו מעדיפים להתעלם מקיומו. דרך קולו הרגוע ומבטו החומל, הוא מזכיר לנו שהחיים הם מערכת יחסים אחת גדולה ושהזמן שלנו כאן הוא הזדמנות לתיקון ולחיבור.

כשהוא נשאל על העתיד, הוא נשאר ממוקד בכאן ובעכשיו. עם אות הנשיא על המדף וספר חדש אולי באופק, הוא ממשיך להתייצב שלוש פעמים בשבוע בבתי החולים. "המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים היא היכולת להיות שם בשביל אחרים", הוא מסכם בטון אופטימי. "המוות הוא חלק מהחיים, וככל שנתיידד איתו מוקדם יותר, כך נדע לחיות את הזמן שנשאר לנו בצורה משמעותית יותר".