הדיון הציבורי על בינה מלאכותית נוטה לסבול מדו-קוטביות: מצד אחד קיימים אלו המבטיחים לנו אוטופיה של פנאי ועושר , ומן הצד השני קיימים נביאי זעם המנבאים את קץ התעסוקה האנושית . אך המציאות כפי שמשתקף במחקר העדכני של הפורום הכלכלי העולמי מורכב הרבה יותר. קיימים ארבעה תרחישים אפשריים לשנת 2030 ,שכל אחד מהם הוא תוצאה ישירה של מדיניות ,ולא של טכנולוגיה.

                בין קפיצה מואצת ל"עידן ההדחקה"

בתרחיש "הקפיצה המואצת" אנחנו רואים זינוק בפריון שבו העובד הופך למנהל מערכות של סוכני בינה מלאכותית.

זהו עולם מבטיח, אל הוא דורש השקעה אדירה בהון אנושי.

זאת ללא מדיניות ציבורית מעודכנת, כאשר הצמיחה הזאת עלולה להעמיק פערים חברתיים במקום לצמצם אותם.

   מנגד קיים תרחיש "עידן ההדחקה" . זהו המדרון החלקלק שבו הטכנולוגיה רצה קדימה והעובדים נשארים מאחור.

במדינות שיסתפקו בייבוא טכנולוגיה ללא השקעה נאותה בחינוך והכשרות מקצועיות ,האוטומציה תחליף ידיים עובדות מהר יותר מיכולת ההסתגלות של השוק.

התוצאה היא: שחיקה באמון הציבורי ויצירת קיטוב חברתי מסוכן.

                היעד הישראלי: כלכלת "הקו-פיילוט"

היעד הריאלי הנכון ביותר למדינת-ישראל היא "כלכלת הקו פיילוט".

בתרחיש זה הבינה המלאכותית היא שותפה ולא סוג של תחליף. כלומר, האדם מתמקד במה שהמכונה לא יודעת לעשות כמו : יצירתיות , אמפתיה, שירות, וניהול מורכב. זהו שוק עבודה שבו הטכנולוגיה משחררת אותנו ממטלות טכניות ומאפשרת צמיחה יציבה וחוסן חברתי.

אך יש גם יעד רביעי: והוא אולי המאיים מכולם: "התקדמות תקועה" . זהו מצב שבו הטכנולוגיה כבר כאן, אך מחסור בחקיקה וכישורים מונעים מאיתנו לקטוף את הפירות . זהו כישלון של מדיניות, שבו הפערים בין מרכז לפריפריה ומגזרים מסוימים רק ילכו ויגדלו.

                        האחריות עלינו

אין ספק שהמדינה חייבת להוביל לחזק אוריינות דיגיטלית , חשיבה כמותית ושפה . עתיד שוק העבודה הישראלי לא יוכרע במעבדות עמק הסיליקון ,אלא בהחלטות שנקבל כאן ועכשיו- האם נבחר להוביל ולהכשיר ,או שמא ניתן להיגרר ולהישאר מאחור? הבחירה כאמור בידינו.