שמונים שנות נחישות ואהבה למדינה

ליפשיץ, החוגגת החודש יום הולדת 80, אינה עוד סיפור עלייה שגרתי. חייה, הרוויים בתחנות דרמטיות, מעידים על נחישות, על יכולת הסתגלות יוצאת דופן ועל אהבה עמוקה למדינה שבחרה בה כבית. מִטולה (טולה – עיירה ברוסיה) ועד צור יגאל שבישראל, היא עברה מסע חיים שעיצב לא רק אותה, אלא גם את משפחתה המורחבת, שכולה פועלת בתחום הרפואה.

חיים של יוקרה ושל ציונות נסתרת

ליפשיץ נולדה באוקראינה, בעיר קטנה בשם קרולוביץ, ולמדה רפואה באוניברסיטת קורסק שברוסיה יחד עם אדי, בעלה, שלמד גם הוא רפואה, והתמחה כפסיכיאטר. "שם זה מאוד קשה להתקבל לאוניברסיטה," היא מספרת, רמז לקשיים שעמדו בפני יהודים. היא אמנם סיימה את בית הספר עם מדליית זהב ואת האוניברסיטה בהצטיינות, אך אחיו של בעלה לא הצליח לעבור את אחת הבחינות ו"זרקו אותו מהאוניברסיטה רק בגלל שהוא יהודי".

למרות שהוריה והסבים שלה שחיו באוקראינה היו דתיים שומרי מצוות, ואף היו ברשותם ספרי קודש יקרים (הם היו מצופים בזהב) והם שמרו שבת וחגים יהודיים, נושא העלייה לישראל לא היה מדובר באופן גלוי. "סבא שלי לייזר וסבתא שלי סבתא חיה היו אומרים כל יום 'בשנה הבאה בירושלים', אבל לא היה מדובר בכלל על לעלות לארץ." ידיעותיהם על ישראל היו אפסיות: "שום כלום... ישראל בכלל לא הופיעה במפה שהייתה לנו בבית".

המעמד הכלכלי של משפחת ליפשיץ ברוסיה היה גבוה מאוד. "אנחנו חיינו ברמה גבוהה מבחינה כלכלית... שימשנו כמנהלי מחלקות בבתי חולים." חייהם היו נוחים: הייתה להם מכונית, "דאצ'ה" (בית בכפר) ודירת ארבעה חדרים. "לא היה חסר דבר." ובכל זאת, בשנת 1991, כשברית המועצות החלה להתפורר ו"כשגורבצ'וב בא ופתחו את השערים", החליטה משפחת ליפשיץ לעלות לישראל.

הסיבה לעלייה: דאגה לילדים וחיפוש אחר סביבה טובה יותר

הסיבה העיקרית לעלייה לא הייתה כלכלית, אלא חברתית וחינוכית. "בגלל הסביבה של הילדים," היא מציינת. "היו סביבנו המון נרקומנים ואלכוהוליסטים." בעלה, כמנהל מחלקה של אלכוהוליסטים ונרקומנים, ראה את פגעי החברה הרוסית מקרוב. הילדים, ליאוניד ואנה, בני 21 ו-24, למדו רפואה ברוסיה, אך היה יותר ויותר קשה ליהודים להתקבל לאוניברסיטאות, גם לתלמידים מצטיינים. "שלוש שנים לקחתי מורים פרטיים לכל אחד בכל מקצוע שהיה צריך לעשות בו בחינה. הם היו מוכנים לכול, אך בסופו של דבר בגלל היותם יהודים נתנו להם ציונים נמוכים כדי לא לאפשר להם קידום."

המעבר היה חד. המשפחה, שחייתה ברווחה, יכלה לקחת עמה רק 100 דולר לאדם. "כל החסכונות שלנו – הכול נשאר ברוסיה." בקונסוליה הישראלית אף ניסו להניא אותם מהתהליך: "מה אתם תעשו שם? אתם תהיו מטאטאי רחובות." אך האופי שלהם, וההבנה ש"אף ישראלי לא חייב לנו כלום," דחפו אותם קדימה.

ההתאקלמות בישראל: אתגרים והצלחות

ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה. ליפשיץ ובעלה, רופאים מנוסים, נאלצו להתחיל מאפס. היא עבדה כרופאת משפחה 21 שנה בקופת חולים כללית בהרצליה, אך תהליך קבלת הרישיון היה כרוך ב"הסתכלות על הרפואה הישראלית" בבית חולים. היא עבדה בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם הכירה את פרופסור מוטי רביד, אותו היא מכנה "גאון".

בעלה, הפסיכיאטר, התקשה עוד יותר בגלל מחסום השפה: "פסיכיאטר צריך לדבר בשפה של המטופל... זה קשה מאוד." הוא נאלץ לעבוד ב"כל העבודות הפיזיות... בלי בושה." ילדיהם, למרות שהיו תלמידים מצטיינים לרפואה ברוסיה, לא זכו להכרה בישראל. בנם סיים ארבע שנות רפואה, אך "פה לא הכירו לו בלימודיו ברוסיה" והוא נאלץ לעשות מבחן פסיכומטרי. כיום הוא אח בדיאליזה, ובתם היא אחות אפידמיולוגית במשרד הבריאות. "כל המשפחה ברפואה".

ד"ר ליפשיץ מספרת על קשיי הקליטה הראשוניים כ"עולה חדשה המדברת בקושי עברית, עם מבטא." היא מעידה כי בתחילה היו אנשים שעזבו את מרפאתה בגלל מוצאה, אך כעבור זמן "הם באו אליי ואמרו: 'דוקטור ליפשיץ, סליחה, אנחנו היינו כאן... ועזבנו. את תקבלי אותנו בחזרה?" והיא קיבלה אותם. בניגוד לתחושות קשות של עולים אחרים מאותה תקופה, היא באופן אישי לא הרגישה אפליה או קיפוח. היא מדגישה כי "זה היה אולי בזכות אישיותי או מעמדי כרופאה, או אולי בזכות הסביבה הקרובה שאליה השתייכתי." היא מעידה על עזרה רבה שהיא עצמה נותנת לחברים שלא יודעים עברית, ומתרגמת להם מול הרשויות.

סבתא מבשלת והמשפחה הישראלית

אחד הרגעים המיוחדים בסיפורה של ד"ר ליפשיץ היה השתתפותה בתוכנית הטלוויזיה "סבתא בישלה" בערוץ 11, בהנחיית תום יער.

זה קרה בזכות נכדה הגדול, יאיר סמוליאנוב, "בחור מאוד מעורב ואכפתי," ששמע שמחפשים "סבתא שמדברת עברית אבל מרוסיה." הוא התקשר למפיקה ואמר: "יש לי סבתא כזאת. קודם כל, היא לא סתם מבשלת. אנחנו מכירים את הבישולים שלה ואנחנו אוהבים את הבישולים." בתוכנית, שאליה הגיע צוות הצילום לביתה, היא בישלה רגל קרושה (חולדץ) וגפילטע פיש שלם, וגם ורניקס עם גבינה.

המשפחה היא נדבך מרכזי בחייה של ליפשיץ. יש לה שבעה נכדים ונין. היא מקפידה לדבר רוסית עם נכדיה ונינה, מתוך אמונה ש"כל שפה זה אוצר." נכדיה "הם ישראלים לכל דבר. נכדי 'הקטן' עידן ליפשיץ עשה עבודת שורשים מכובדת אודות משפחתנו. אני סבתא מסורה, שמכינה לכל נכד את המאכלים האהובים עליו ומלווה אותם בפעילויות שונות." והיא מוסיפה בחיוך: "הנכדים אומרים שאני סבתא מצוינת".

גמלאית פעילה ומעורבת

ד"ר ליפשיץ פרשה לגמלאות בגיל 69, למרות שרצו להעסיק אותה עוד שנתיים. היא אומרת: "אמרתי לא. מספיק. הרגשתי שזהו. מיציתי הכול. זה קשה." היום היא חיה חיים מלאים ופעילים. היא מצהירה כי היא ובעלה עוסקים בפעילויות רבות: "ביום שני אנחנו עם הנין. קבוע. יום שלם". הם משחקים ברידג' מתקדם שלוש פעמים בשבוע, מתעמלים בחוגים וגם עושים התעמלות במים. שוחים כמעט כל יום. ליפשיץ היא גם יושבת הראש של ארגון הוותיקים (הווטרנים) בכפר סבא, ומשתייכת לקבוצת גמלאים עובדי צה"ל מכוכב יאיר. "אנחנו מעורים עם ישראלים ותיקים," היא מדגישה. בנוסף לכל אלה, היא מטפלת לבד בגינה, מנקה את הבית, ואף מספרת את הכלבים שלהם בעצמה.

על הרפואה הישראלית היא אומרת בגלוי: "אני גאה ברפואה פה. היא מתקדמת." היא מתארת את ההלם החיובי שחוותה מרמת הפרופסורים והטכנולוגיה כאן, לעומת העבודה ברוסיה שבה רופא "הוא עם עצמו בלבד. אין לו עם מי להתייעץ."

זהות ישראלית והמצב במדינה

כשנשאלת אם היא מרגישה יותר רוסייה או יותר ישראלית, תשובתה נחרצת: "אני ישראלית. גם האופי שלי ישראלי." היא לא מתגעגעת לעבוד ברפואה, ומייעצת לצעירים ללכת ללמוד רפואה רק "מי שאוהב", ומדגישה שזה "מקצוע מאוד קשה, שאין גבול לידע, וכל הזמן יש שינויים". היא לא חושבת על דיור מוגן, ונהנית מהחיים הפעילים בביתה בצור יגאל, שבעלה מכנה "גן עדן".

לגבי המצב במדינה, בעניין השסע בין חילוניים לחרדים היא מביעה דאגה עמוקה: "זה הדבר היחיד שלא נותן לחיות פה באופן נורמלי." כבת למשפחה שורשית דתית שבה "סבא, שהיה אדוק מאוד, עבד כל חייו באוקראינה, ולא חי מקיצבאות," היא מביעה ביקורת על תופעת אי השוויון בנטל: "אצלי במשפחה, אח אחד נפל במלחמה (במלחמת העולם השנייה), אבא חזר בלי רגל. אנחנו רגילים שכל אחד תורם למדינתו."

חלומות מתגשמים

סיפורה של ד"ר מאיה ליפשיץ הוא עדות מרגשת לא רק להתגברות על קשיים ולבנייה מחדש, אלא גם לטשטוש הגבולות בין תרבויות ולקבלת זהות חדשה. "כשאני מסתכלת על שבעת הנכדים ועל הנין שלי, אני יודעת שעשינו נכון כשהקרבנו את החיים הנוחים ברוסיה. הם ישראלים צברים, וזה הכי יפה שיכול להיות. אנשים שואלים אותי איך התחלתי מחדש בגיל 46. התשובה פשוטה: "כשיש לך חלום גדול יותר מהפחדים שלך, אין דבר שיעצור אותך. וישראל הייתה החלום הכי גדול שלי."