ילדות עם חלום – במדים לבנים

"החל מילדותי שאפתי להיות אחות וללבוש את המדים הלבנים ואת כובע האחות," מספרת לומה בפתח דבריה, ומציירת תמונה של ילדה קטנה עם חלום גדול. ההשראה נולדה בבית: "יש לי דוד שהוא אח ואשתו אחות. הייתי רואה אותם שבים הביתה מהעבודה, לבושים במדים הלבנים. אז, האחיות עוד חבשו כובעים, ואני רק רציתי להיות כמותם."

החלום לא נשאר בגדר הדמיון, הוא קיבל חיים במשחקי הילדות: "במשך כל ילדותי שיחקתי עם אחותי הקטנה וחברותיי בתפקיד 'האחות'. אפילו 'הזרקתי' לאחותי, בכאילו. אני זוכרת שדקרתי אותה במחט. כמובן בצחוק," היא אומרת בחיוך.

אחות מעשית — ואמא מעשית למופת

לומה משמשת כאחות מוסמכת ב"שירותי בריאות כללית" במרפאת צור יגאל. את הכשרתה המקצועית בתחום הסיעוד החלה עוד במהלך לימודיה התיכוניים המקצועיים ברשת עמל בטייבה, במסגרת מגמת הסיעוד. ההכשרה המעשית, ששילבה לימודים עיוניים עם התנסות מעשית בבית החולים מאיר, היוותה נדבך חשוב בהתפתחותה. לומה מתארת את התקופה: "את כל החומר העיוני למדנו בבית הספר, ואילו החלק המעשי, שכלל סטאז' והתנסות, התקיים בבית מאיר." לאחר סיום לימודיה בשנת 2005 וקבלת תעודת אחות מעשית, נישאה לומה, והיא ובעלה מאהר הפכו להורים  לזוג תאומים, וארד הבן, ורנד הבת, כיום בני 19. עקב לידתם המוקדמת של התאומים בשבוע ה-28, נשארה לומה בבית במשך חמש שנים בטרם שבה לעבודה. היא מספרת: "חמש שנים הייתי איתם בבית, באופן מלא. תוך כדי כך למדתי קורסים שונים כדי לא להישאר מאחור מבחינה מקצועית, אך היה לי קשה מאוד. זו הייתה תקופה מאתגרת ביותר. לגדל שני ילדים תאומים שנולדו בשבוע ה-28 כרוך במעקבים שוטפים ובבדיקות רבות, ותמיד רציתי להיות צמודה אליהם."

בין דת, משפחה וזהות

הריאיון התקיים בביתה של לומה בקלנסווה, ביום האחרון של חג עיד אל פיטר. הכיבוד על השולחן כולל קפה ערבי, עוגיות ופירות – סמל לאירוח ערבי חם. לומה דוברת עברית רהוטה: "מכיתה ג' אנחנו מתחילים ללמוד עברית," היא מציינת.

ביתה ממוקם במתחם המשפחתי של הורי בעלה. "היחסים בינינו מצוינים. חמותי מבשלת, ואני  פחות מתחברת לבישול," היא אומרת בצחוק.

לומה, בתם של חמדאלה ופאטמה חדיגה, דור שישי בקלנסווה, היא הבת השלישית מבין חמישה ילדים. "אני ילדת הסנדוויץ'," היא אומרת בצחוק. אביה עבד כפועל בניין ואִמה היא עקרת בית. היא מעריצה את אִמה בכל מאודה: "בכל התלבטות אני פונה אליה. היא המצפן שלי."

לומה היא אישה דתייה אדוקה. חובשת כיסוי ראש, מתפללת חמש פעמים ביום, צמה ברמדאן  מגיל 10 ומבקרת במסגד. האמונה היא חלק בלתי נפרד מזהותה. בפרופיל הוואטסאפ שלה מופיע פתגם בערבית: "אל תחשוב יותר מדי, אמור 'אסט'פר אללה' פעמים רבות – כי בשבחי מחילה פותח אלוהים דלתות שאינן נפתחות במחשבה." (תורגם מערבית בעזרת גוגל).

בביתה של לומה האמונה בדת האסלאם מתבטאת בגיוון בין בני המשפחה. בעלה, מאהר, מוסלמי מאמין אך אינו מקפיד על כל הדינים. וארד בנם מתפלל במסגד, אך עם הבת רנד, היא מודה, "פחות הצלחתי. היא מתפללת אך לא שומרת על לבוש צנוע," מסבירה לומה בחיוך של מבוכה.

קליטה לשוק העבודה ונקודת מפנה

בשנת 2010, כשילדיה גדלו, השתלבה לומה מחדש בשוק העבודה והחלה לעבוד ב"רשת רנד" בטירה – מוסד לאנשים עם לקות שכלית. "אהבתי מאוד את העבודה. הרגשתי שאני באמת עוזרת ונותנת מענה אנושי למי שזקוק לכך," היא מספרת. העבודה ברנד אפשרה ללומה לסייע לשתי אחיות עצמאיות, חברות מהתיכון, במרפאתן בטירה בתקופות עומס.

שנה לאחר מכן, בשנת 2011, קיבלה הצעת עבודה ממרפאה של שלושה רופאים עצמאיים בטירה, שנתנו שירות לפונים בשיתוף עם שירותי בריאות כללית. לומה עבדה במרפאה במשך שמונה שנים, ובמהלכן נרקם קשר מקצועי עם הנהלת כללית ועם האחות האחראית של אזור השרון. קשר זה, יחד עם רצונה להתפתח בתוך מערכת הבריאות, הובילו אותה לשקול מעבר לעבודה ישירה בכללית. היא מספרת על שאיפותיה באותה תקופה: "מאוד רציתי לעבוד במקום עבודה מאורגן. הרגשתי שאני בשלה להתפתח מקצועית ושאני רוצה להתקדם."

לימודים אקדמיים והכשרה מקצועית מתקדמת

בשנת 2016 החלה בלימודי תואר ראשון במדעי החברה במכללת קריית אונו, וב-2018 החלה בלימודי הסמכה לאחות מוסמכת בבית הספר לסיעוד "דינה" בבית החולים בילינסון.

ב-2019, תוך כדי לימודי ההסמכה, החלה לעבוד במרפאת מוריה של הכללית ברמת השרון. "יצאתי מהבית בחמש בבוקר כדי להגיע בזמן. כל השרון פקוק בשעות האלו," היא נזכרת. את רגע ההסמכה היא מתארת כהתרגשות עצומה: "כשהתג על דש חולצתי שינה את הכיתוב מ'סטודנטית' ל'אחות מוסמכת' – זה היה רגע בלתי נשכח."

בשלות לניהול

לפני כשנתיים עברה למרפאת צור יגאל, מטעמי נוחות. החלה בלימודי תואר שני בסיעוד באוניברסיטת חיפה, עם התמחות בניהול חוסן ארגוני במערך הסיעוד. את לימודיה סיימה בשנת 2024. "אני חשה בשלה לתפקיד ניהול. יש לי ניסיון, ביטחון עצמי, כלים ויכולת להתמודד עם מצבים מורכבים," היא אומרת בנחישות. "בהתחלה חששתי  לקבל עלי אחריות, אבל היום – אני יודעת שאני מוכנה."

ללא משוא פנים

לומה פרוגה מגלמת תפיסה מקצועית והומניסטית מובהקת – המטופל במרכז, בלי הבדל דת, לאום או רקע.

"בכל מקום שעבדתי – בטירה, ברמת השרון וכיום בצור יגאל, היחס שלי למטופלים אחיד. לא משנה אם הם יהודים או ערבים. אני זוכה להערכה משני המגזרים. לשמחתי, מעולם לא חוויתי גזענות."

עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כשנפתחו מרפאות חירום לפינוי נפגעים, התלבטה אם להצטרף. "אמרתי לעצמי: איך אטפל באנשים שנפגעו על ידי בני המגזר שלי? איך אחות ערבייה עם כיסוי ראש תתקבל?" לבסוף, בעקבות שיחה עם האחות הראשית, שוכנעה לומה שנוכחותה רצויה וחשובה. "התגובות היו מרגשות. בכיתי איתם. הרגשתי את הכאבים ואת הסבל." את הדברים אומרת לומה בהתרגשות כשלחלוחית מכסה את עיניה.

מסירות בלב המקצוע

במרפאת צור יגאל, לומה מוערכת הן על מקצועיותה והן על אופייה החם. היא זו שמכינה את התה המיוחד שלה לישיבות הסגל – בלי התה שלה הישיבה לא נפתחת.

ד"ר אירנה גרשון, מנהלת מרפאת צור יגאל, אומרת: "לומה היא דוגמה לאחות מסורה שהיא גם מקצועית וגם אנושית. היא תמיד נכונה לעזור ורואה בעבודתה שליחה אמיתית."

לומה: "סיעוד הוא לא רק מקצוע. הוא דרך חיים, הנובעת מתוך שליחות ומתוך אהבה אמיתית."