ידוע שלפעמים דברים מכניסים אותך לפרופורציות.

לפני כמה ימים קראתי פוסט של חברה שערכה השוואה בין איך התייחסו לדברים שונים בעבר ואיך התייחסו לדברים פעם.

למשל, היא כותבת שבעבר בחורות צעירות לא הסתדרו עם מודל היופי הבלתי-אפשרי ,וכן תמיד השוו אותן לאנשים שונים מהן בתכלית.

כאשר חקרתי לעומק נושא זה גיליתי שנשים מנהלות הרבה מאוד מלחמות במהלך חייהן כדי להשתלב בחברה הישראלית .

לא מלמדים אותן לעכל טראומות או לחילופין להתמודד עם כשלונות כואבים אלא החברה דוחקת בהן להיות הגרסה המושלמת שהן יכולות להיות.

כאשר קראתי את הדברים שוב התחלתי כמאמר השיר לבחון את חיי באור אחר: גם לי לא היה קל להשתלב בחברה, גם אותי לא למדו הרבה דברים, וציפו שאהיה הגרסה המושלמת של עצמי.

גם אני סובל מביקורת על כל דבר שאני עושה, וכמעט לא זוכה למחמאות מהמשפחה.

לאחרונה שמתי-לב שקם דור חדש של נשים שנלחם על זכויותיו הבסיסיות ולא מוותר גם אם חברה כזו או אחרת מנסה למשטר אותן.

אני באופן אישי גאה בדור זה ומקווים שהם יצליחו לתקן את מה שהדורות הקודמים קלקלו או לא תקנו.

אסיים במילותיה של לוסי אהריש: "כשסדר-היום מעוות, כך נראית המדינה".