במזרחה של אירופה, בה נולדתי, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, הסתובב כל גבר שכיבד את עצמו, עם אולר בכיסו. לא מתוך לוחמנות, לא כדי להידמות למקי הסכינאי, או ג'ק המרטש, האולר קטן מדי מכדי לשמש ככלי מלחמה, זה פשוט היה מקובל - כמו המטפחת המגוהצת הנקייה, שאף היא הייתה חבויה בכיסו של כל ג'נטלמן, נכונה לסייע לו, או לבני לוויותיו בכל תקלה מביכה. האולר הוא כלי שימושי ביותר בחיי היום-יום. כאשר נסענו ברכבת ורציתי לאכול תפוח, אבי שלף את אולרו, קילף לי אותו, התך אותו לגזרים והציע אחדים גם לאימי. רוב האולרים היו מצוידים גם באביזרי-נוחות נוספים, כמו פותחן בקבוקים, חולץ פקקים, או מברג זעיר.
היה לי גם אולר משלי, כלי עממי ופשוט עם ידית מעץ הצבועה באדום ומקושטת במוטיבים עממים הונגריים (bugylibicska). זכיתי בו באחד מימי ההולדת שלי, כאשר אבי הזמינני לארוחת צהריים במסעדה. המנה העיקרית הייתה אחת מפארי היצירה של המטבח הטרנסילבאני, ה- fatányéros המפורסם, מנה גדושה של שלושה סוגי בשרים בגריל ות"א צלויים, הנערמת על צלחת עץ גדולה ומיועדת לשניים, או יותר סועדים. בראש פירמידת האוכל תקוע היה לו האולר, שנמסר כמתנה לאורח והפך לרכושי היקר. שמרתי עליו מכל משמר, עד שבמלחמה, כמו כל-כך הרבה דברים אחרים, רכוש, אבל גם הרבה-הרבה חיים, אבד לנצח.
באנגלית יש לאולר מספר שמות. בעגה יומיומית הוא מכונה pocket knife, אבל מקובל גם השם המעיד על מקורו, ה-pen knife, או penknife, המצביע על ייעודו המקורי. בשעתו, הוא שימש ככלי לחיתוך נוצה, לצורך הפיכתה לציפורן לכתיבה. אולר גדול יותר נקרא jackknife, כשם סרטו של רוברט דה נירו מ-1989.
בימינו, בהם אדם המסתובב ברחוב עם סכין, יכול להיעצר בידי המשטרה, משמשים האולרים בעיקר את חובבי הטבע, הטיילים השרופים, אוהבי הגאדג'טים ואת אלה המחפשים מתנה 'מתאימה' לבר-מצווה, או למתגייס. מי לא מכיר את האולר הצבא השוויצרי 'המקורי' שצבעו אדום כהה וצלב לבן מוטבע בידיתו? אולר זה מיוצר באין-ספור ווריאציות, אבל המשותף לכולן: אביזרים רבים ככל האפשר, החל מהלהב הראשי, להב קטן, פותחן קופסאות, פותחן בקבוקים, חולץ פקקים, מספריים, מברג פיליפס, מברג רגיל, דקר, טבעת למחזיק מפתחות, פינצטה, חושף חוטי חשמל, קיסם לשיניים, וו, פצירה לציפורניים, פלייר, פנס, מסור וכלה במילה האחרונה בטכנולוגיה של המאה ה-21, ה-usb.
קיימות גם גרסאות היתוליות, כמו "האולר הצבאי הצרפתי" שכולל בנוסף לאביזרים הרגילים, גם חבל קצר, מסרק, סכין למריחת חמאה, מוצץ בצבעי הדגל האמריקאי ("כדי לתרגל את היניקה מחזה הנדיב של ארה"ב"), מצפן ("לנסיגה חפוזה") ודגל לבן מתקפל ("לכניעה ללא-תנאי במקרי חירום").
ביטוי עממי נפוץ בהונגרית המרמז על הפופולאריות של כלי זה הוא "נפתח האולר בכיסי" שמשמעותו, חמתי בערה בי עד להשחית. ככל הנראה, נשיאת אולר בכיסם של גברים היה מקובל גם בארה"ב של תחילת המאה הקודמת. אחת ממימרותיה הידועות של מיי ווסט האגדית, שחקנית, מחזאית, כותבת תסריטים וסמל מין אמריקאית, שהתפרסמה באמרותיה המיניות הבוטות, הדו-משמעויותיות, הייתה "האם אתה שמח לראותני, או שמא זהו אולר בכיסך?" (בגרסאות אחרות הופך האולר לאקדח, או אפילו בננה).
עם זאת, האולר הוא כלי פרקטי, שימושי ביותר ובמקרים מסוימים, אפילו כלי הישרדות. קראתי באיזשהו מקום על איש שמכוניתו התרסקה ולא היה מסוגל לשחרר את חגורת הבטיחות שלו. למזלו, נמצא בכיסו אולר, הוא חתך את החגורה ונחלץ מהמכונית דקה לפני שהתפוצצה. אני הפכתי את אולרו של אבי ז"ל למחזיק מפתחות הנמצא תמיד בכיסי. לא אוכל לומר, כי האולר הציל את חיי, אבל הוא נוח, קטן, נגיש ומשמש אותי בנאמנות שנים רבות בנסיבות שונות מחוץ לביתי, בהן אני זקוק בדחיפות לכלי חיתוך, או כלי בעל חוד. בשעתו, כאשר ההגבלות על נשיאת כלים מסוכנים על גופם של נוסעים במטוסים אך החלו, שכחתי את האולר בכיסי והוא התגלה בזמן הבדיקה. לא הייתי מסכים בשום פנים ואופן להחרמתה של מזכרת זאת מאבי, אבל למזלי - כאמור היינו עדיין בתחילתה של התקופה - איש צוות אל על נתן לי מעטפה, עליה רשמתי את כתובתי והחברה שלחה את האולר על חשבונה לביתי.
היו זמנים! האם ישובו אי-פעם?