העבודות של  8 אמנים יוצרים נאגדה ע"י  האוצרת רותי חיינסקי-אמיתי. השם שקבלה התערוכה  "זמן עומד מלכת"  תואם את  העבודות המוצגות בשם "טבע דומם". מה שהיה בעבר הלא רחוק סוגה  הממוקמת  בתחתית ההירכיה האמנותית, תופסת תאוצה  וחוזרת למרכז העשיה. הסגנון הריאליסטי הזה הוא בעל היסטוריה ארוכה שאפשר לסמנו בתחילת התחרות שהיתה בין  הציירים זאוקסיס ופרהסיוס ביוון העתיקה. נושא התחרות היה  מי מהם מצייר את המציאות באופן מושלם יותר. כיום מתחרים האמנים מי תופס את   המציאות  הציור או הצילום. ואין מקום כגלריה "זוזו" להשוות את   2 המחנות זה ליד זה.

      כשאתה עולה בגרם המדרגות המתפתל עד לאולם התצוגה  אתה מבין שהגעת למקום הנותן את  הכבוד לאמנים ולאורחים. היצירות שחלקן תלוי על קיר צבעוני  לא דחוס, אלא משאיר  מירווח  רחב כדי לתת למתבונן זמן לנשימת ההתפעלות ממראה עיניו. ההתחשבות בכל עבודה כל כך הדוקה עד כדי  שהאטיקט הנמצא מימין לעבודה  בו  שם האמן  והטכניקה כמעט אינו ניתן לקריאה.

     האמנות הישראלית  שיונקת מהשפעות כלל עולמיות מתנדנדת על גלים שעולים  וגם חולפים. בחילת המאה הזרמים המודרניסטיים שלטו בכיפה, היום ההגמוניה של  הציור המימטי -החקייני של הטעיית העין חוזר כמקור להפגנת כשרון הצייר  או   הצלם ויכולת ההבעה שלו.

    דיויד גרייבס בהרצאתו משנת 2016  "ריאליזים חדש באמנות הישראלית" מציין שמדובר ב-30 ציירים ישראליים כאלה  ומחקרו עסק ב-14 מהם.

   האוצרת  ליקטה  8 אמנים מאותה סוגה שתחת מטריתה  של  תמי סואץ צלמה ובעלת הגלריה  מפגינים את היכולת הבלתי  משוערת  של  אמנים שכבר בראשית דרכם קבלו את חניכתם במוסדות ישראליים ואוניברסיטאות  בחו"ל,זכו בפרסי יוקרה ועבודתם  מקשטת אוספים פרטיים ומוזיאונים  בארץ ובחו"ל.

   בראישת דרכנו   נפגוש את עבודתה של   שירה אבידור ציירת:   בלון,צנצנת ולחם,יושבים על  רקע ניר שרטוט משובץ, ואינך יכול שלא להתקל שוב באותה דילמה שתחזור על עצמה במשך כל התערוכה, היתכן  שזה ציור ולא צילום ? 

  אוסנת בן דב-צלמת : חוקרת את האור הטבעי דרך העמדת האוביקטים. וכך אנחנו מכירים את שלושת הדלועות המדגמנות ומשנות פוזה. 3 ענבים מונחים בתוך  קערת אמאייל  או חלק של  מסגרת בה נמצאת חצי גוף  נשי המחזיקה בפלפל אדום. ניר הכותנה שבן דב מצלמת  אתו מעניק רכות של הצללים למול הבוהק  והשתקפות האור  בנצנצנת  המים הריקה.

   מיכל ליברמן - ציירת וקרמיקאית : מתמקדת באוביקטים מפורצלן ,אולם בציור השמן שלה של  אחד הספלים  היא לא מתאמצת להתאימו ולהפכו  לאוביקט צילומי, הטקסטורה  הגסה במתווים  שלו,קוראים תגר לעבר חבריו המכוירים.

     קובי אסף - צייר:  בחר לצייר אוביקטים כהים,מסתוריים, טבע  דומם אפלולי עם חלקים  מעוטי צבע  לא פתורים: קופסת גלולות cipralex  מאוד מטושטת  בכיתובה  כאילו עברה דרך מכונת כביסה. לעומתם כד לבן עם שושנים הנמצאים  בתוך  רקע אובלי אליפסי מעין מדליון.

    רוני לנדה -פסלת: משתמשת בחומר פולמרי שהתוצאה  מתוחכמת, דבר והיפוכו. חסה  ועליה הופכים להיות אחרי  צביעה  לפיסות בשר חייתי, חצאי  אגסים ותפוח שרק צורתם החיצונית מראים על זהותם המקורית, אבל   אצל לנדה  הם הופכים לפיסות בשר . עבודתה קרובה ביותר  ברוחה ל"טבע דומם" הולנדי ופלמי מהמאות ה-16-17. ציורי הואניטס "זכור את המוות" או את ציוריו  המדממים של חיים סוטין וה"רגרסיה" של אדם גרשוני.

    דוד ניפו - צייר:  "התכנסות"  ציורי ציפרים שהם למעשה פירות המטופלים במשיחות בשרניות יחד עם זאת  הם נתונים בתוך מסגרת  חצי אליפסית המזכירים את  האיקונים הכנסיתיים. את כוחו הוא מפגין בעבודה  מאורכת  שראשיתה בחצי  תמונה  תלויה של  כד פרחים ולמטה ממנה ספל  ולידו צנצנת  ירוקה היושבים על מפית ארוגה באדום ופסים שחורים,         שתי וערב של עבודה עממית הונגרית. לנוכח דייקונת שכזו  שוב מנקרת בך הדילמה :ציור או  צילום.

   סימון אג'יאשווילי -צייר :  האינטימיות של  החפצים בדירתו מנקזים את ניגודי האור והחושך,מובלטים לזיקתו למאסטרים :

ורמיר,ולאסקס ורמברנט. "האמן מקפיא את  רגעי ההשתנות של הזמן ומאפשר  כמעט לאחוז  בו" ( לפי סמדר שפי)

   אירה אדוארדובנה -וידאו ארט : בליווי זמזום חרישי ידיה עורכת את שולחן האירוח בכלי קריסטל ופורצלן,פרחים  מלאכותיים בצנצנת. טבע דומם   לכל דבר,  אלא   זעזוע מפר את השלווה, הכלים מתנפצים. סימבוליקה של תלישות והגירה מרעידים את המבנה המשפחתי.

     בדרכנו  החוצה,עברנו ליד משרדה של בעלת הגלריה, הצלמת תמי סואץ, על הקיר תמונה :אדם   בודד יושב בתוך חלל  מרחב ציבורי כלשהו, על הכסא מולו  תיק גדול  של קניות. אבל כבר היה מיותר לשאול : האם   זה ציור או צילום ?