ב-1997 הם נפגשו בלונדון כשלמדו באקדמיה המלכותית למוסיקה. היא סיימה עם תואר אמן ומסטר בהצטיינות וגם הוא למד באותו מוסד וסיים בהצטיינות.

שניהם ינקו מהאוקינוס האין סופי של המוסיקה הקלאסית, עם הזמן התפלגו לשני נהרות שונים.

וולף ממשיכה נטו עם הקלאסי,שבן יוצר שירים ומעבד בדרך כלל שירים של אחרים עם טאץ' ייחודי משלו.

אבל כאן במוזיאון תל אביב בקונצרט כשהמצלמות מופנות לעבר הקלידים, קשה להבחין אלו ידיים שייכות לה ואיזו לו. אצבעות ארוכות חזקות ורגישות הפועלות על המנענעים. שניהם התחילו עם הנוקטורנו מס.1 של שופן מה שמחזיר לתודעה עד כמה ששבן עדיין נטוע בקלאסי.

אחרי חימום האצבעות שניהם יושבים לשוחח על ראשית מקורות ההשפעה וצמיחתם כאמנים. וולף "בגיל 4 התקליט של רובינשטיין לא פסק מלנגן אצלנו בבית" שבן :"המוסיקה בביתנו לא היתה קיימת, אבל אמא דחפה אותי שאצא ללימודים.

כך או כך הגעתי לנגן. אבל החרדה לדייק ולא לטעות הביאה אותי לכיוון שונה לעשות מוסיקה יצירתית אחרת. הבנתי שטעות אינה סוף העולם ואני אאלתר לי להנאתי. וולף :" אני בהחלט זוכרת אותך עוד מימי הלימודים באקדמיה הלונדונית איך היית מבוקש התאמנת מבוקר עד ערב. אפילו היום אני בטוחה ויודעת שפסנתרנים קלאסיים מקנאים בך".

שלומי (צוחק) "כשאני מנגן קלאסי כפות הידיים שלי מזיעות ואורית כבר הכינה מראש מגבת קטנה עבורי על הפסנתר"

לאחר החלפת מחמאות הדדיות הם פונים איש לפסנתרו ומנגנים ביחד את יצירתו של שוברט בפה מינור ל-4 ידיים.

אורית "שמתי לב ששמת משהו בתוך הפסנתר,מה זה היה?" שבן "זה צרור המפתחות שלי.אני נוהג מדי פעם לפי היצירה להניח חפצים שונים כפי שנהג ג'ון קייג' מוסיקאי אמריקאי פורץ דרך שהניח חפצים כמו ברזל,מסמרים וכדומה, כך שאם לוחצים על הקלידים אינך יודע מה בדיוק ייצא משם. אני מרגיש כאילו הפסנתר ואני שוקעים למצולות כשמסביב רחשים שונים".

וולף :"אני יודעת שאתה לוקח שירים של אחרים ומעבד אותם. עכשיו נגן לי משהו משלך". שבן בחר להשמיע את "געגועים" ו"כולם אומרים עלי". וכשהוא בוחר לאלתר את שירו של לאונרד כהן מרגישים היטב שכהן מהדד מבין הצלילים הנובעים מידיו של שבן. במקרה של ז'אק ברל "יפה שלי יחידה ומכושפה שלי, אוהב אותך" חוברת אורית לעיבודו של שבן ומצרפת אילתור משלה את הנוקטורנו מס.20 לשופן. עכשיו שבן מבקש מהמארחת "אני אוהב מוסיקה צרפתית התוכלי לנגן לי משהו צרפתי"

היא בוחרת בערבסקה מס.1 של קלוד דביסי. שבן "לכמות הגוונים שאת מביאה בנגינה שלך פלטה אחת של צבעים לא תספיק".

לסיום שבן פונה בשאלה לעבר הקהל העצום :"מה אתם אוהבים יותר,שירים או מוסיקה קלאסית". ועד שהציבור חושב מה לענות מחליט שבן לנגן את יצירתו "התעוררות" כשוולף מסיימת את האקורד האחרון של השיר בציטטה של שוברט, כך האהבות מתאזנות.