בתקופה זאת של מצלמות ווידאו זעירות, מיקרופונים סמויים החודרים לכל פינה נידחת ותקשורת רודפת סנסציות, נראה, כי קהה נפשנו מהידיעות המתפרסמות חדשות לבקרים על גילוי עריות בין אבות לילדיהם. משולים אנו לאחד המכור לסמים, הזקוק בכל פעם למנה חזקה יותר. גם אנו זקוקים תמיד לזעזועים גדולים יותר, סיפורים מזוויעים במיוחד, כדי לצאת מאדישותנו ולהתחלחל.
דיווחים מחרידים מסוג הם אלה בהם בזמן האחרון מלאה התקשורת (מלאה מדי לטעמי, הפעם הייתי מוותר קצת על הנאמנות לאמת), סיפורים על אימהות מפלצתיות המתעללות בילדיהן - אם בעצמן, או באמצעות שליחי-השטן המתחפשים לאנשי דת צדיקים - וגורמות נזקים איומים לגופם, שלא לדבר לנפשם, הכול למען המטרה שכאילו מקדשת את כל האמצעים: "תיקון דרכיהם הנלוזות".
לשמע הסיפורים האלה עולה בראשי בהכרח המחשבה, איזה הורים אנו היינו. אינני מבין הרבה בתורת החינוך ולעולם לא הייתי נדרש לנושא שהבנתי קלושה בו, אלמלא נקודה חשובה אחת: בשלב כלשהו של חיינו רובנו נאלצים לעסוק במקצוע זה שלא הוכשרנו לעסוק בו, לראשונה כהורים ואח"כ כסבים. תמיד הייתה לי דעה נחרצת בנושא זה (כפי שאפרט בהמשך) ועתה שאני מהרהר בכך, מסתבר לי, כי במשך כול השנים הרבות שעברו מאז, אחר שלושה ילדים שיצאו מבית גידולנו לעולם הגדול ועם כל הענווה, נראים לי בוגרים די מוצלחים ובעיצומה של מעורבות חלקית בגידולם של חמשת נכדים, להפתעתי הגדולה, דעתי השתנתה אך במעט.
נושא החינוך העסיק אותי כבר בגיל צעיר יחסית ובגלל השקפותיי הגעתי להתנקשות חזיתית עם אחת מחברותיי. אם קיים דבר כזה, כמו אהבה משמיים, אהבתי לעשירה נראתה לי ככזאת. אף פעם לא היינו חלוקים על נושא כלשהו, הייתי מאד מאושר עמה ולא חשבתי, כי משהו יוכל לפגום בהרמוניה זאת.
בלילות-שבת נהגתי לאכול אצל הוריה של חברתי. לאחר ארוחת הערב יצאנו בד"כ, אבל בערב מסוים זה, נשארנו בביתה. למחרת, בשעה מוקדמת בבוקר, עמדנו לצאת לטיול והחלטנו לא לאחר בנשף. גם חברתה הטובה הגיעה וכיוון שהוריה יצאו, הבית כולו עמד לרשותנו ויכולנו לשבת בסלון.
במרכז השולחן הונח אבטיח ענק, שלושה סכיני-מטבח ואיש-איש חתך לעצמו פרוסה וזלל כאוות-נפשו מהפרי העסיסי והדביק, כדרכם של ישראליים. פטפטנו על דה והא עד שבלי משים גלשה השיחה לבעיית חינוך-הילדים. ענייננו בנושא היה אקדמי בלבד. שלושתנו היינו עדיין רחוקים מהמחשבה על הקמת משפחה ואיש מאתנו לא עסק בחינוך. בכל-זאת, היו לכל אחד מאתנו סיפורים, על תינוקות שצורחים כל הלילה, על ילדים מפונקים שהוריהם הפכו לעבדים לכל גחמותיהם, ועוד.
ככל שנמשכה השיחה, התחממתי לנושא ולבסוף פיתחתי תיאוריה שלמה שעיקרה היה, כי הורות ביולוגית, הנוצרת באקראי בליל אהבה לוהט, עדיין אינה מכשירה את בני-הזוג לשמש כמחנכים. בהתלהבות רבה טענתי, כי בדומה לאדם שאין מפקידים בידיו מכונית מבלי לחייבו תחילה ללמוד נהיגה, להבחן ולקבל רישיון, כך יש לחייב גם את ההורים ללמוד ולהיבחן בנושא החינוך לפני שמרשים להם לחנך את יוצאי-חלציהם. בסופו של חשבון, התוצאות של נהיגה בלתי-זהירה הן לא פחות קטלניות מאלה של חינוך קלוקל. האין ילדות אומללה אחת הסיבות העיקריות בגללן הופכים אנשים לפושעים מסוכנים? (כבר אינני בטוח בכך, אבל נדמה לי, כי הזכרתי גם את היטלר ימ"ש כאחת הדוגמאות).
הייתי די מרוצה מעצמי. חשבתי, כי עמדתי היטב בוויכוח והגנתי על עמדתי. נהיה מאוחר. קמנו ונפרדנו לשלום. בדלת עוד הזכרתי לעשירה, כי למחרת בבוקר ימתין האוטובוס לפני ביתה ושאלתיה, אם תצליח להתעורר בזמן. מעולם לא חשבתי, כי אזדקק לקלישאה "כרעם משמיים בהירים", אבל אינני מוצא ביטוי אחר שיבטא את הפתעתי לשמע תשובתה:
"אני לא באה אתך לטיול."
"אבל מה קרה?"
"התבוננתי בך בזמן שפיתחת את הרעיונות המוזרים שלך ופתאום נראית לי אדם זר לחלוטין. תוך כדי דיבור, נופפת בסכין שבידך, עד כי פחדתי, כי תתקע אותה בנו. אני מצטערת, אבל איננו מתאימים זה לזה ועדיף שניפרד תכף ומיד."
במילים אלה טרקה את הדלת בפניי. פרשת אהבתי אינה שייכת לכאן ודי אם אומר שלמרות השתדלותי הרבה וניסיונות תיווך של ידידים משותפים, יחסיי עם עשירה לא חזרו לעולם לתקנם. לטוב ולרע, היא יצאה מחיי ואיבדתי עמה כל קשר.
באשר לתיאוריה שהעליתי לפני שנים רבות, עדיין אינני רואה בה כל פסול, למעט ביצועה המעשי. אינני מציע כאן להטיל איסור גורף על הבאת צאצאים לעולם ללא אישור ממשלתי ולהתנות מתן אישור כזה בקבלת תעודת סיום מבית ספר להורות, אבל אני רואה עובדה מצערת בכך, כי כל אדם רשאי להביא לעולם ילדים ככל העולה על רוחו והחוק אינו מחייבו אפילו לדאוג לכל מחסורם ולא כלשכן לחינוכם. יש לזכור, כי גם הזנחה היא התעללות. לדרוש מהורים להיבחן מתורת החינוך אולי מוגזם, אבל צריך היה לפתוח בכל היישובים מרכזי חינוך, העורכים הרצאות ואליהם ניתן לפנות לייעוץ מקצועי.
הציבור לומד על הורה מתעלל רק כאשר תינוק חבול מובא לבי"ח, השכנים מטלפנים למשטרה לשמע צרחות, בכי הבוקע מבית - וזה דווקא מעשה עליו הייתי מעניק פרס של אזרחות טובה! - גננת, או מורה מבחינים בהתנהגות חריגה של חניך, אבל זה הרי רק קצה הקרחון. כמה מקרים יש שאינם מדווחים? בחברה החרדית למשל קיים קשר של שתיקה על כל מה המתרחש בחיק המשפחה. פעמים רבות מדי מתגלים מעשי האלימות בשלב מאוחר הרבה יותר, כאשר נאשם בפשע חמור מעלה בבית המשפט כנסיבה מקילה את 'ילדותו הקשה'.
ככל אדם אחר שהתנסה בחדוות ההורות, אני מודע לכך שלא כל הילדים דומים, יש הבדלים אפילו בין בנות ובנים. גידולם והבאתם לבגרות אינו דבר קל ואינו דומה לשום התנסות אחרת בחיים. לגידול ילדים לא דרושה מיומנות מיוחדת, או תואר אקדמי (תואר בחינוך יכול אפילו להקשות!). לא אוכל גם לקבוע אם עדיף חינוך סמכותי, או מתירני, כי בנסיבות מסוימות יש להתיר את הרסן ובאחרות חשוב להפגין סמכותיות.
לעניות דעתי כל מה שדרוש הם סבלנות אין קץ ואהבה רבה.
אין ילדים קשים! יש הורים קשים, אולי לא באשמתם, מצוקה כלכלית, יחסים מעוררים במשפחה, מקום מגורים לא מתאים, לחץ חברתי, מלחמה, או פורענות אחרת ועוד סיבות אחרות רבות, גורמות כולן להורים להקרין עצבנות, תסכול, מתח, כעס, חוסר בטחון והתנהגות הילדים משקפת נאמנה את מגוון הרגשות האלה.
הפסוק הידוע "חושך שבטו, שונא בנו" מצוטט לעתים קרובות כמבטא את יחסה של המסורת היהודית לענישה גופנית, אך מצאתי, כי - כמו פעמים רבות אחרות בהן חילוניים כמוני מנסים לפרש פסוק תורתי - רוב הרבנים נותנים לפסוק פירוש אחר מזה שמתבקש לכאורה. דוגמה טובה היא פרשנותו של הרב אברהם שמואל בנימין סופר, המוכר בכינויו ה"כתב סופר", מגדולי חכמי ישראל בהונגריה, "שאם האב חוסך את שבט המוסר מעצמו ואינו עושה מאומה למען חינוכו העצמי, הריהו שונא למעשה את בנו, שהרי בכך הוא מנחיל לבן חינוך שלילי. אין לך חינוך טוב יותר לילד, מאשר ראיית אביו מחנך את עצמו בקביעות וצועד בדרכי שלמות המידות. ואין לך חינוך שלילי יותר מזה שנובע מאב שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו".
עם זאת, בראש המאמר על הנושא מתנוססת 'הבהרה': "כוונת המאמר לבחון את הכאת הילדים כשיטת חינוך ולא כאמצעי הצלה למצבים חריגים, כמו במקרה של ילד קטן שמתעקש בעקביות לרוץ לכביש, או מקרה בו צריך להעמיד את הילד על מקומו". מכאן משתמע, כי הכותב מאמין, כי כ"אמצעי הצלה" ניתן להשתמש באמצעי ענישה פיזיים, כדי להראות לילד את הדרך הנכונה. באשר לי, אני מתנגד להם בכל נסיבות שהן. מתחילים בפליק קטן ואחריתו מי ישורנה.
יאמר מישהו: קל לך לתת עצות ממרום שבתך בשלוות ביתך שאינה מופרת במהומתם, תעלוליהם ונזקם של ילדים. נסה להתמודד עם עדת זאטוטים צורחים בקולי-קולות, רבים, מתקוטטים אחר יום עבודה מתיש ומעצבן, כשהכול שאתה משתוקק לו, הוא אמבט חם, להתכרבל במיטה, או אפילו כמה דקות שקטות עם כוס קפה ועיתון. אני מודה ומתוודה שאני עצמי לא הייתי סבלני ביותר ומעת לעת אף הפלקתי לאחד מילדיי שהצליח להוציאני מכליי, אבל אינני גאה בכך.
זאת לא הייתה דרכי, הייתה זאת הפגנת חולשה רגעית שמאוחר יותר גרמה לי ייסורי מצפון. יתר על כן, ילדים (כמו בעלי-חיים), זקוקים להבנה, לעידוד, להכרה, לאהבה ורגישים ביותר לנימת קולם של מחנכיהם, הוריהם. מחנך שאינו מרבה בצעקות, יבחין במהרה, כי גערה קטנה שלו, סימני אי-שביעות רצון קלים על פניו, משיגים תוצאות טובות יותר מכל ענישה גופנית, או צעקה רמה.
מחקר בינלאומי הראה, כי ללא קשר עם הרקע התרבותי, ילדים שניסו להטיל עליהם משמעת באמצעות כוח פיזי, כמו למשל מכות בישבן, הם הרבה פחות רגועים ויותר אגרסיביים, מאשר כאלה שהוריהם השתמשו באמצעים אחרים. החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמה האישית שאנו מציגים לילד ואבדן השליטה העצמית היא הדוגמה הרעה ביותר שאנו יכולים להציג.