סדקים בחומה/ ביקורת מאת חגי הופר

בקיץ 2011 התרחשה, כידוע, המחאה החברתית, שכונתה "מחאת האוהלים". נטלתי בה חלק. לא שישנתי באוהל, אבל מדי יום ביומו כמעט השתתפתי בהרצאות ובפעילויות שלה, כולל כמובן ההפגנות הגדולות.

פרופ' יוסי יונה, שנטל כמומחה חלק פעיל במחאה, מתאר אותה ואת לקחיה בספרו "סדקים בחומה – המחאה החברתית ושובם של הברונים השודדים" (כתר, 2015).

ראשית, כיצד היא התחילה? קדמה לה המחאה בכיכר התחריר במצרים – כחלק מ"האביב הערבי" - שהובילה להפלת הנשיא מובארכ, וכן מחאות דומות בעולם המערבי. יונה כותב שאין לדעת איזו מאלה השפיעה על המחאה הישראלית, אך ניתן לדעתי לסדרן בסדר כרונולוגי-סיבתי – מצרים-עולם-ישראל, אף שניתן לחלוק על רמת ההשפעה בכל שלב. בכל המקומות, אגב, היו קולות מתנגדים למחאה מהשלטון, בישראל כינו את המוחים אנרכיסטים, מפונקים אוכלי-סושי ושמאלנים.

המחאה במצרים היטיבה להשתמש באינטרנט וברשתות החברתיות, וכך גם זו הישראלית (אף אני הייתי מחובר בפייסבוק לחדר המצב של המחאה). עם זאת, לאורך כל הדרך לא היה ברור מהם בדיוק יעדי המחאה. דיברו על "צדק חברתי", אך זה מושג מופשט, ומה בדיוק לעשות? יונה כותב שאפשר שתרמה לבלבול העובדה שקמו שתי ועדות מומחים – האחת שלו ושל אביה ספיבק, מטעם המחאה, והאחרת בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, מטעם השלטון, כאשר מסקנותיהן היו שונות, למשל ביחס ל"הורדת חלקה של הממשלה במימון השירותים החברתיים של אזרחיה" (עמ' 89), שוועדת טרכטנברג תמכה בזה וזו של יונה התנגדה לזה (אך מה השאלה, ודאי שהמלצה זו לא עולה בקנה אחד עם מטרות המחאה, אתמהה).

איך שלא יהיה, אני חושב שמטרה אחת עיקרית של המחאה היא כן ברורה – לקחת מהעשירים ולתת לעניים ולמעמד הביניים, לאזן, לבטל פערים, להביא לשוויון. זה צודק, כי העשירים גם כך משלמים מס הרבה פחות ממה שהם צריכים וגוזרים קופונים על חשבון הציבור, ועושים "תספורות" וכו'. כמו "הברונים השודדים" מכותרת הספר – ברונים מימי הביניים שדרשו תשלום לא חוקי עבור המעבר באדמותיהם הרבות.

בקשר לכך יונה מביא פרק תיאורטי פוקח עיניים. עיקר הבעיה, הוא אומר, שרוב העושר מצוי בידיים מועטות. למשל – "על פי נתונים של אוקספם, עושרם של 85 האנשים העשירים בעולם שווה בהיקפו לעושר הנמצא בידה של מחצית מאוכלוסיית העולם הענייה (3.5 מיליארד תושבים)". נתון מדהים, וכמוהו מופיעים עוד בעלי אותו גוון. וכאן יונה מציג את "ספרו פורץ הדרך של פיקטי, קפיטל במאה העשרים ואחת", אשר "מציג תמונה מעמיקה על היקפה הגדל והולך של תופעה זו" (עמ' 51) ושאותו הוא משווה לספרי הכלכלה הגדולים ביותר. הדגש הוא על ההיקף ש"גדל והולך", כך שהפערים גדלים, וזו אבן-נגף מרכזית בשיטה הקפיטליסטית. לדעתי, ספר זה יכול להיות נושא הדגל של תומכי המחאה. אם לתאר את מסקנתו במונחים מדעיים: "בחינת הזיקה בין משתנים אלה מובילה אותו למסקנה כי הקפיטליזם פועל על-פי היגיון פנימי הקובע כי ההחזר על קפיטל יהיה גדול משיעור הגידול בצמיחה (r גדול מ-g)" (עמ' 52).

בנקודה זו ראוי להעיר – רבות דובר כנגד המוחים, כי הם אינם מבינים בכלכלה. אך בנקודה זו אומר יונה כי אנשים טועים לחשוב כי כלכלה היא מדע טבע ניטראלי, בעוד למעשה מעורבת בו עד לשדו הגישה הפוליטית. ובהקשר זה הוא מציג גישה כלכלית חדשה, המבטלת את ההבחנה בין ימין ושמאל ובין קפיטליזם וסוציאליזם וטוענת כי יש לעשות את המיטב (ה"מדעי") בזמן נתון, אך הוא מבקר את הגישה הזו. ואוסיף, כי בכתבה אחת של "אנליסט"[1] בהנחיית מתן חודרוב אשר שודרה לא מזמן בערוץ 10 הראו, כי בחוג לכלכלה באוניברסיטה כלל לא מלמדים תיאוריות סוציאליסטיות וכמעט שלא נוגעים בצד החברתי.

ומה הנתונים בישראל? בעיקר יש לדעת כי בישראל הפערים החברתיים הם הגדולים ביותר פרט לארה"ב בכל המדינות המתקדמות, חברות ה-OECD, וזה לא נתון מעודד כלל.

בחלק השני – "כששקע האבק" – מדובר על סוגיית "זהות או מעמד"; המחאה השמיעה בעיקר את קולו של המעמד, מעמד הביניים, אך כיצד השתלבו או לא השתלבו בה קבוצות הזהות השונות?

הציונות הדתית – בתחילה נשמעו בה קולות הקוראים להשתלבות במאבק, אך מאוחר יותר המאבק נתפש כשייך לשמאל שרוב חבריה אינם מזדהים עמו.

יוצאי רוסיה – גם כאן היו קולות שקראו להשתלב במאבק, אך לא הייתה אחרי הכול התגייסות כוללת. אחד ההסברים שניתנו לכך הוא המשטר הקומוניסטי עליו גדלו חברי עלייה זו.

יוצאי אתיופיה – בדרך כלל הם לא ראו כיצד המאבק החברתי-כלכלי עשוי לסייע להם בשאלות של השתלבות בחברה ומניעת גזענות. ואכן, את מחאתם-שלהם ראינו רק בשבועות האחרונים (אביב 2015).

חרדים – אמנם הם תמכו תיאורטית ברעיונות המחאה, אך לא השתתפו באופן פעיל, אם מטעמי צניעות ואם מהטעם שחששו שיידרש מהם "שוויון בנטל", כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

הציבור הערבי – מצד אחד הושמעה הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ונראתה כאן אפשרות לשיתוף פעולה על מישור חדש, אך גם במגזר זה המחאה הייתה דלה. היו שאמרו שאין זה נכון לשכוח את המאבק המדיני.

מבחינה מגדרית, ויותר נכון מבחינת הפמיניזם – שהרי נשים וגברים נטלו חלק במאבק באופן שווה – המאבק השתמש בסיסמה הפמיניסטית "האישי הוא פוליטי", למשל, אך הוא לא היה מאבק פמיניסטי.

הציבור המזרחי – נתון מעניין אומר כי רק 20% מזרחים (מלאים ומעורבים באופן שווה) השתתפו במאבק. אל מול מאהל רוטשילד היה מאהל לוינסקי ולא תמיד היה שיתוף פעולה ביניהם, והמאבק זכה לביקורת על רקע זה של הדרת המזרחים.

אני מקווה שדייקתי בתיאור, אף כי לא פירטתי הרבה.

אפשר לסכם ולומר, כי למרות שדפני ליף נאמה ואמרה "כולנו במרכז" קבוצות זהות שונות היו מסויגות בנוגע למחאה, כך לפי יונה. ואולם, אני זוכר שבכל זאת כמה קבוצות כן שיתפו פעולה, למן קבוצות חברתיות שונות ועד ארגון הערבות של הרב לייטמן. אלא שיונה אמר שהתנועות היו "מסויגות" ולא שלא תמכו כלל.

בפרק נוסף יונה מדבר על ההנהגה וכותב – "מנהיגים לא נבחרים – הם נמשחים" (עמ' 164), אך למרות שההנהגה 'צמחה מלמטה' מהר מאוד התגלעו חיכוכים בינה ובין המאהל, שלא ראה בה את המייצגת שלו.

בפרק נוסף מדבר יונה על "החמצה היסטורית" של ההסתדרות, שלא השתתפה ממש במחאה, שלא כמו גופים דומים בעולם.

ולבסוף הוא מדבר על הבחירות שבאו אחרי המחאה ועל "שובה של דרמת הזהויות" (עמ' 187), כשבעיקר הוא מתייחס ליאיר לפיד, הכוכב העולה, שגרף 19 מנדטים. אלא שלפיד, אומר יונה, חזר לפוליטיקת זהויות הפוכה, כשהפנה את האצבע המאשימה כלפיי החרדים, קבוצת-זהות מובחנת. ובכל זאת נראה שהוא גרף את פירות המחאה. יונה מציין את הנתון המעניין הבא: "הממצאים מוסיפים וקובעים כי "לו היו נספרות בבחירות 2013 רק הקלפיות מהשכונות שבהן ממוצע השכר גבוה מעשרת אלפים שקל לחודש (ברוטו) היו מקבלות מפלגות השמאל-מרכז יותר מ-80 מנדטים; יש עתיד הייתה מקבלת 30% מהקולות (36 מנדטים) ומתייצבת כמפלגה הגדולה ביותר"" (עמ' 197).

אוסיף, כי מפליא, שלפיד הניאו-ליברל, לפי יונה, הצליח כל-כך, בעוד מפלגת העבודה הסוציאליסטית בראשות שלי יחימוביץ – לא. זאת על אף ששניים מראשי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, הצטרפו אליה. בבחירות הבאות, האחרונות, בחירות 2015, הצטרפו למפלגת העבודה בראשות בוז'י הרצוג מומחי המחאה מנואל טרכטנברג ויוסי יונה עצמו, אך למרות התחזקות המפלגה היא עדיין לא זכתה בבחירות. ניתן להסביר ולומר, כי עדיין הרובד המדיני נתפש כחשוב יותר, ולזאת התכוון נתניהו כשדיבר על "החיים עצמם", כלומר האיום האירני, ומתברר כי קרא את מפת המצביעים נכון. (באופן אירוני משהו, בכל השקפתו עולה בקנה אחד עם ביקורת על המאחה שהושמעה משמאל – שהנושא המדיני הוא עדיין החשוב יותר וכי ההגעה לשלום תשפר גם את המצב הכלכלי). ובכל אופן, בבחירות האחרונות דרך גם כוכבו של משה חכלון החברתי מהימין, באופן שגם מוכיח כי המחאה לא הייתה נחלתו של השמאל בלבד; יוקר המחייה נוגע לכולם.

ויש גם חלק שלישי לספר בו מדבר יונה על תיאוריות מופשטות ואני מוצא לנכון לפסוח עליו – וממליץ גם לקוראים לעשות כך. נתון אחד מעניין מתוכו שבכל זאת ראוי להזכיר נוגע למטרות המוצהרות של המחאה העולמית. בנייר עמדה שפרסמו מדובר בעיקר על דמוקרטיזציה של גופים שונים, כולל מניעת זכות הוטו במוסדות בינלאומיים שונים. אני חושב שגם האו"ם כלול בזה – ואם כך אין זו דרישה שתועיל לישראל, הנהנית מתמיכת ארה"ב בנושאים חשובים רבים.

לסיכום, זהו ספר חשוב ומרתק מפי בקי בדבר על תופעה עצומה שהתחוללה לפני שנים מעטות בלבד ועדיין תוצאותיה נראות בשטח באופן בולט, שאי-אפשר להתחמק ממנו – ועל כן הוא מומלץ מאוד לכל ישראלי המעורב בסביבתו.