רבות שואלים אותי בנוגע לקביעתי כי העברים המודרנים הם צאצאי *כל* האומות העבריות של ימי קדם.

ובכן, אני מתבסס על "ההגמוניה העברית" - תקופה בה כל האומות דוברות העברית היו תחת שליטת קבוצה עברית אחת - עם ישראל. ומתי זה היה?

בשביל להבין את זה, צריך להסתכל על תהליך התהוותו של עם ישראל - ובשביל זה, צריך ללכת רחוק.

--

1. ההומו-סאפיאנס יצא מתוך אפריקה ונכנס למזרח התיכון, וספציפית ללבנט, לפני כ-40,000-50,000 שנה. ההתיישבות החלקאית היישובה הראשונה בלבנט היתה התרבות הנאטופית, שהתקיימה בין 13,000 ל-9,800 לפנה"ס. לקראת סוף התרבות הנאטופית ואחריה קמה התרבות החריפאית - היא הייתה תרבות מעבר של האלף ה-9. אחריה באה התרבות הירמוכית, שנתנה לנו תרבות חומרית מרשימה. בגוויתה של התרבות הירמוכית, קמה התרבות הע'סולית - בה אנחנו יכולים כבר לראות מאפיינים שמיים ברורים - כמו הכוכב בעל 8 הקודקודים, כמו צורת התפילה וכמו מבנה המקדשים והבתים. הם כנראה דיברו בשפה קדם-כנענית. אחריהם הגיעה, לבסוף, התרבות הכנענית.

2. התרבות הכנענית המוקדמת, שאנשיה דיברו בקדם-כנענית, התפצלה לשלושה פלגים מרכזיים: אוגרית, צפון-כנען ודרום-כנען. אוגרית היתה עיר מדינה כנענית-צפונית, שישבה על מישור החוף המערבי של סוריה, של היום. האוגריתית היא השפה הכנענית העתיקה ביותר המתועדת. היא כל כך עתיקה שיש לה מורפולוגיות שלא דומות ללשונות הכנעניות המאוחרות יותר, ויש וויכוח אקדמאי בנוגע להגדרתה של אוגריתית - כנענית או לאו. 

*ארמית היא לא שפה כנענית וארמים אינם כנענים - שמעתי את הטענה הזאת יותר מדי. אז די.

3. כפי שאמרתי, התרבות הכנענית התפצלה לשלושה, כאשר השתיים המאוחרת יותר מענינות אותנו. הכנענים-הצפונים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "פיניקית", בעוד שהדרום-כנענים פיתחו ניב כנעני, שברבות הימים יקרא "עברית". לפיניקית התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים - כמו הצידונית, הצורית, הגבלית והצרפתית (לא של צרפת, של לבנון). מאוחר יותר, הניב הצפון-אפריקאי של הפיניקית, פונית, יתפתח - והיה לשפתם של אנשי הקרת החדשה, הלוא היא קרתגו.

4. אצל הדרום-כנענים גם כן התפתחו כמה תת-ניבים מקומיים: רבתית (מרבת עמון), דיבונית (מדיבון), גבעונית, שומרונית (של העיר שומרון), אביתית (אדומית) וירושלמית/יבוסית. מכתובת מרנפתח, אנחנו יודעים שהיתה כבר קבוצה כנענית בשם "ישראל" בכנען. הם כנראה דיברו בניב השומרוני והגבעוני - ההשערה הזו מתבססת בעיקר על המיקום הגיאוגרפי של ישראל בכנען, על פי מצבת מרנפתח.

בסוף המאה ה-13 לפנה"ס ועד סוף המאה ה-12 לפנה"ס, קרו תהליכים ואירועים שלהם היסטוריונים קוראים "התמוטטות תקופת הברונזה המאוחרת" - תקופה שהביאה לחוסר סדר, סוף מערכת ערי המדינה הכנעניות, חורבן אוגרית, הגעתם של "גויי-הים" והפלשתים לחופי כנען ומצרים והביאה של תקופת הברזל.

5. לאחר תקופת ההתמוטטות, בניה מחודשת, עליה חדשה של מדינות, לאומים, כתבים, סיפורים, אלים וקרבות הגיעה. לאחר ההתמוטטות, אנחנו יכולים לזהות לראשונה את הכתב הפיניקי ואת הכתב העברי הקדום. אך יתרה מזאת, אנחנו יכולים לזהות התחברות והתהוות של לאומים.

6. במאות השנים שלאחר ההתמוטטות קמו מרכזי שלטון בכנען, על צפונה ועל דרומה. האם זו היתה פעולה של אנטי-תזה לקיום של גויי הים והפלשתים על חופי כנען? יכול להיות. אך מה שאנחנו יכולים לראות זה את עליתן של גבל, צור וצידון על בימת ההיסטוריה, המסחר והספנות העולמית.

באותו זמן, אנחנו יכולים לראות בדרום-כנען התפתחות של 5 ממלכות דוברות עברית: ישראל, יהודה, מואב, אדום ועמון. 

7. ברבות השנים, ישראל עולה לגדולה והופכת למדינה המשמעותית בדרום-כנען - היא הופכת למעצה אזורית. ב-853 לפנה"ס, ממלכת ישראל, בראשות אחאב (שכנראה היה המלך העברי הטוב ביותר בהיסטוריה), ובשיתוף הדדעזר, מלך ארם-דמשק, מובילים קואליציה של ממלכות במרד נגד אשור - ומנצחים. בקרקר הקואליציה עצרה את התקדמותו של שלמנאסר (שֻׁלְמָנֻ-אַשַׂרֵדֻ), מלך אשור, והתרחבותו לתוך כנען.

ישראל כל כך חזקה שהמדינות העבריות האחרות כבר לא עצמאיות, אלא ממלכות-חסות של ממלכת ישראל. בנוסף, הקשרים בין העברים לפיניקים היו חזקים יותר מתמיד - אחאב, בן-עמרי, מלך ישראל, לקח לאשה את איזבל (Izavel, לא Izevel), בת אתבעל מלך צור. איזבל היא גם רב-דודתה של דידו (אלישת), מלכת הקרת החדשה - קרתגו.

8. בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ממלכת ישראל ירדה מגדולתה ונחלשה מאוד, בעיקר בגלל חוסר סדר ואימפוטנטיות של מלכים ומנהיגים ישראלים. זה היה הזמן המצויין לתקוף את ישראל, המעצמה לשעבר.

סרגון (שַרֻ-כִּנֻ) השני, מלך אשור, פלש לישראל והחריב את שומרון ב-720 לפנה"ס. הנרטיב התנ"כי מספר לנו שהאשורים הגלו את *כל* ישראל, ומשם נובע *מיתוס* "עשרת השבטים האבודים". זה בהחלט מיתוס.

דברי הימים האשורים מעידים על כך שהוגלו רק כחמישית מאוכלוסיית ישראל, וכפי שאנחנו יודעים מההיסטוריה, זו כנראה היתה הגזמה.

מה שהיסטורית כנראה קרה הוא שאחוז קטן יחסית של ממלכת ישראל הוגלה, הרוב הגדול ברח לתוך ממלכת יהודה ומיעוט נשאר בשומרון ובשכם (והם השומרונים). האוכלוסיה הישראלית נכנסה והשתלבה בתוך האוכלוסיה היהודאית. בזכות זה, חלקים גדולים בתנ"ך כתובים בניב הישראלי (וספציפית, שיר השירים נכתב בניב הישראלי, חוץ מהכותרת "שיר השירים אשר לשלמה").

9. במאתיים השנים הבאות יהודה התחילה להתרחב, בעיקר בגלל התחנפות לאשורים, ותפסה שטחים ישראלים. ההצדקה של יהודה היתה מצויה בספר "שנמצא" בבית המקדש - ספר דברים. ספר יהושע, ד"א, נכתב בתקופת יאשיהו. שימו לב כי אף אחת מהערים שכובש יהושע לא נמצאת, בתקופת יאשיהו, תחת שליטת יהודה. ספר יהושע נכתב כהצדקה היסטורית לכיבושה של ממלכת יהודה את שטחי ממלכת ישראל.

10. ב-586 לפנה"ס, פלשה בבל, המונהגת ע"י הכשדיים, ובראשם נבוכדנצר, ליהודה והחריבה את הממלכה. האוכלוסייה היהודאית-ישראלית (שאז כבר פשוט יהודאית) הוגלתה לבבל. שם, היהודאים פיתחו את התיאוריה המונותאיסטית, החלו לעבור לכתב הארמי-אשורי-מרובע, התחילה להתפתח היהדות עצמה בכללותה והפרושית בפרטיה ורוב המכלול התנ"כי החל מורכב שם.

11. בינתיים, בגלל הוואקום השלטוני באזור יהודה, האדומים נעו צפונה והשתלטו על שטחי יהודה.

12. ב-539 לפנה"ס, לאחר הכיבוש הפרסי-אח'מני את בבל, הכריז כּורש על כך שהוא מאפשר ליהודאים לחזור ליהוד, לא יהודה - יהוד. היהודאים השבים הביתה, והיושבים ביהוד, נקראו מעכשיו "יהודים". שבי ציון החלו לקחת נשים עמוניות ומואביות ולהן ללדת ילדים. אנחנו יודעים שהחתונות היהודיות-עמוניות-מואביות היו עניין נפוץ מאוד, בעיקר בגלל ההתייחסות הרבה של כותבים פרושים מוקדמים וההתייחסות לכך בספרי עזרא ונחמיה. לכל אורך התקופה הפרסית ועד לתקופה היוונית, החתונה הבין-עברית הזו היתה כל כך נפוצה וכל כך משפיעה עד שעמון ומואב חדלו מלהתקיים בתקופה היוונית - ונכנסו לתוך היהודים ויהודה.

יוסטינוס מרטיר מזכיר את "העמונים" ב"דרום יהודה", אך, כיווני פגאני, הוא כנראה פשוט לא הכיר ערבים וזיהה אותם עם העמונים במקרא, נוסף על כך שלא היתה לו דוגמא עמונית חיה - כי כולם, במאה ה-2 לספירה, היו יהודים.

כך, בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, נשארו 2 אומות דוברות עברית בעלות זהות לאומית עצמאית: יהודה (Ἰουδαία) ואדום (Ἰδουμαία). 

13. באמצע המאה ה-2 לפנה"ס, פתחו בית חשמונאי היהודים במרד נגד השלטון הסלווקי-יווני-מקדוני. המרד ערך 7 שנים והונהג ע"י יהודה המקבי מבית חשמונאי. תולדות המרד מסופרים ב"ספר מקבים", שהוא ספר חיצוני לתנ"ך. ד"א, אין בשום מקום בספר מקבים סיפור על "כד השמן" או "נס החנוכה" - זו המצאה פרושית מאוחרת יותר.

בקרב אלעשה, הקרב החשמונאי האחרון, נפל יהודה המקבי ולא זכה להנהיג את ממלכת יהודה החדשה. אחיו הצעיר, שמעון (נודע גם בשמות "שמעון החשמונאי" או "שמעון התרסי"), הפך לכהן הגדול ולנשיא יהודה.

בנו של שמעון, יוחנן (נודע גם בשמות "יוחנן הורקנוס" או "יהוחנן"), החל במסעות כיבושים שכללו שטחים קדומים של ממלכת יהודה וישראל.

הדבר הנודע ביותר שיוחנן עשה הוא כיבוש שטחי האדומים, שכפי שכתבתי, התיישבו באזור יהודה בזמן גלות בבל. לאחר כיבושו המצליח של יוחנן את אדום, עשה דבר שלא היה קודם ולא היה אחר כך - ביצע המרה המונית ליהדות לכל העם האדומי ובכך ביטל את אדום כישות עצמאית, ביטל את הזהות האדומית העצמאית ואיחד את האומות העבריות. הורדוס היה צאצא משפחה אדומית-יהודית.

14. במאה ה-2 לפנה"ס היו כל האומות העבריות, הכנעניות-דרומיות, מאוחדות תחת זהות אחת, מלכות אחת, שם אחד ודת אחת. זוהי ההגמוניה העברית.

התהליכים של יצירת עם ישראל המודרני בצורה מפושטת

--

לסיכום, עם ישראל הוא תוצאה של תהליך בן כ-1,000 שנה של איחוד האומות העבריות תחת זהות, שפה, תרבות, שם ודת אחת.

מוסר ההשכל לחברה הישראלית המודרנית: גם אם הגלויות העבריות השתנו ושינו אותנו - כמו שעשו אבותינו, כך גם עלינו להשתלב חזרה ולהתחבר לאומה אחת - עם ישראל.