לדבוק בארץ השלמה ולסגת ממנה בעת ובעונה אחת. אין מדובר כאן בוויתור על הארץ, כי אם בהדגשת העניין בה והעצמת היחס החיובי כלפיה, גם אם היא מעבר לגבול, מנוהלת ומאוכלסת ע"י אחרים. יש בעלות שאינה פוליטית ופיזית, שאינה ממומשת, שאינה אקסקלוסיבית.

לצאת בגופנו מן השטחים, כגירסא הרשמית של ש.ע, אבל לא לפטור עצמנו מן הארץ, או להיפטר ממנה כגירסא הלא-רשמית של רבים בש.ע, שרואים בשטחים סרח עודף, מזוהם וממאיר. לא צרעת, אלא ערך לאומי, גם דתי, שמביא בחשבון שיקולים פרקטיים וטעמים מוסריים.

אם אמנם יש"ע 'תפש', וגם אם 'לא תפש', הנוכל לדבר על הצלחה או כשלון של כל אחת משתי התנועות. התשובה לשאלת הרווח וההפסד אינה במונחי 'משחק סכום אפס'. אפשר לרשום הישג לג.א וגם לש.ע, שהרי תפישת המקום ביהדות היא דחוייה תמיד בזמן ובמרחב. מאז ימי המקרא, המקום הוא תמיד 'שם', מטבע מהותו היחודית. ארץ ישראל, ירושלים, המקדש, הם מנגד, מעבר להשגה אפילו כשנוגעים בהם.

עימות יש"ע זה כאן או שם, הוא מדיום מוצלח להשוואה בין ג.א לש.ע לא רק בהתייחס לקיטוב האידיאולוגי – הדתי והלאומי – שביניהם ולניגודים בין מסריהם בנושאי ריאל-פוליטיקה של שלום ובטחון. יש כאן ענין בסיסי מזה: הבדל של מנטליות, חויית יסוד, או עמדה מול העולם. נציע תרגיל נוסף: להוציא את התיבה יש"ע משתי הסיסמאות המתחרות. נישאר רק עם 'כאן' ו'שם' המזוהים עם ג.א וש.ע בהתאמה. אכן, ג.א מצטייר כתנועה של 'כאן', כלומר נגיעה, מוחשיות, העדר כל תיווך בין הגוף לבין הדבר. וש.ע לכאורה היא תנועה מובהקת של 'שם', בגלל שהיא מוותרת, מסתייגת ומתנכרת.

אבל הבחנה זו מסתבכת מרגע שנעשה את ההסמכה המתבקשת של 'כאן' עם 'עכשיו', שני היבטים של מיידיות. ואילו את 'שם' נחבר טבעית עם עתיד ופרספקטיבה, עם טווח ועומק, חתירה ודחייה. כך מתבלבלת מעט הזהות בין כל אחת מהתנועות לבין המיקומים או המרחקים השונים. הן בג.א והן בש.ע יש מאפיינים סותרים של התנועה המקבילה היריבה. נציגי ג.א מטיחים בנציגי ש.ע. שהם חסרי אופק, כלומר ללא תבונה וחזון של הרואים למרחקים. בהמשך עוד נשוב לברר את טבע נאמני הגוש כאנשי 'שם' ואנשי 'עכשיו'.