מס' צפיות - 250
דירוג ממוצע -
תקינות פוליטית - כלי לרצח תרבות
איך בעידן הפוליטיקלי קורקט הפכה תעשיית הקולנוע והטלוויזיה לאמצעי שליטה בהמונים, שטיפת מוח ותעמולה פוסט-מרקסיסטית ופמיניסטית רדיקאלית
מאת: יעקב קנדלקר 07/07/13 (11:41)

פעמים רבות מדי שואלים אותי מדוע אינני אוהב סרטים חדשים ואני נמנע מלצפות בטלוויזיה, כולל ערוצי מוזיקה. תשובתי היא שמפריע לי מאוד שכל תעשיית התקשורת והבידור כיום נגועה במחלה קשה ונוראית, אפשר לומר סופנית, המכונה "פוליטיקלי קורקט" - תקינות פוליטית.

בעצם מדובר באידיאולוגיה שהיא פיתוח ישיר של המרקסיסטים - אותם פסיכופטים שהביאו משטרי קומוניזם בהם נרצחו בעולם למעלה מ100 מיליון בני אדם באופן שיטתי ומרוכז. אני ממליץ לכם בחום לצפות בסרט הזה שמספר על איך הצליחה קבוצת אנשי אקדמיה גרמניים המכונים "אסכולת פרנקפורט" להחיות ולהחדיר באופן סמוי, מתוחכם וזדוני את המרקסיזם עמוק בתוך האידיאלים של החברה המערבית החופשית כביכול. זהו בעצם סוס טרויאני מודרני.

הפוליטיקלי קורקט זוהי דיקטטורה, משטרת מחשבות וכפייה של דעות מאוד מסויימות שכל מי שסוטה מהן אפילו במילימטר, מוכרז כאויב, מסית, מסוכן, חולה נפש וגזען כלפי הקבוצות שיוצרות את הברית של תנועת הפוליטיקלי קורקט. הקבוצות הבולטות במיוחד הן נשים, שחורים והומוסקסואלים (בישראל אלה במיוחד נשים והומוסקסואלים תחת המושג המיליטנטי "מגדר"). קבוצות אלה מכונות "מיעוטים", למרות האבסורד כשיש בעולם המערבי יותר נשים מגברים, ועדיין מי שמשתייך לאחת הקבוצות האלה הוא כמו צמח בר מוגן שאסור לגעת בו, יש רק להלל ולשבח, להתייחס אליו בשיא הרגישות והכבוד, רק על עצם העובדה שנולד אישה/הומוסקסואל/שחור וכו'. המושג המרקסיסטי "שוויון" שהוא קודש קודשי הקודשים של הפוליטיקלי קורקט הוא לא יותר מאחיזת עיניים כשחסידיו השוטים מצדיקים אפליה גורפת לטובת קבוצות מסויימות כאילו במטרה "לתקן את המצב". זוהי פשוט רמאות!

האויב ה"משותף" של קבוצות הפוליטיקלי קורקט הוא "הגבר ההטרוסקסואל הלבן", זה ש"אשם ואחראי לכל תחלואי העולם", זה שמקפח, פוגע, מדכא, עושק ומנצל "קבוצות מיעוט" - תיאור סטריאוטיפי גורף שנועד לסכסך, להסית לאלימות, גזענות ושנאה של ממש. לדוגמא, זכור לי שב1992 היו בארה"ב אירועי מתיחות בין-גזעית וקבוצות שחורים אפרו-אמריקאים חסמו כבישים והוציאו מרכבים נהגים גברים לבנים והכו אותם מכות רצח. לדעתי אירוע זה מסמל את תחילתו של עידן הפוליטיקלי קורקט בו קבוצות מסויימות לא רק קיבלו הגנות מיוחדות, זכויות יתר ופריוולגיות  - אלא גם את הזכות האוטומטית לפגוע ולהזיק, אפילו לרצוח את אלא שנחשבים ה"מדכאים" (בישראל המודל של המדכא הוא הגבר היהודי, הלוחם, ההטרוסקסואל, לאו דווקא אשכנזי).

מדיונים שהיו לי עם נשים אפרו-אמריקניות, חלקן פמיניסטיות בעצמן, הן הסבירו שהתנועה הפמיניסטית באמריקה (חוד החנית של תנועת הפוליטיקלי קורקט) היא בעצם תנועה גזענית שמציבה את האישה הלבנה בקצה פירמידת עליונות הגזע, כמו לומר "היא צריכה לשלוט בעולם". במילים אחרות, אם נניח לצורך הדיון שאכן ישנה דמות של גבר לבן ששולט בעולם המערבי - לפי הפוליטיקלי קורקט "הגיע הזמן" להחליפו באישה לבנה - להחליף דיקטטור בדיקטטורית. במילים אחרות, "לתקן" עוול ביצירת עוול גדול יותר!

אינני אומר שאין גזענות בעולם אלא שעצם העובדה שתנועה פוליטית כ"כ חזקה ודומיננטית ששולטת במוקדי הכוח וההשפעה, בעיקר אקדמיה, תקשורת ומערכת המשפט, מעניקה באופן גורף וכוללני כוח, זכויות ואינספור פריווילגיות לקבוצה מסויימת, תחת התירוץ של אפליה/העדפה מתקנת, זוהי למעשה גזענות בפני עצמה ולא סתם גזענות של פשוטי העם אלא גזענות ממוסדת, מערכתית ושיטתית המעוגנת בכוח החוק. אם חושבים לעומק, להסתכל על מוצאו וצבע עורו של אדם שנמצא בעמדת כוח ושליטה (לדוגמא מנכ"ל של חברה ענקית) ולפיכך להגיע למסקנה שכל מי שדומה לו "שולט בעולם" זוהי בפירוש גזענות ורמייה כי הרי על כל גבר אחד כזה שנמצא בתפקיד בכיר יש מיליוני גברים בעמדות נחותות!

במשטר הפוליטיקלי קורקט (PC) ישנן אפילו הוצאות להורג בפומבי, אולי לא פיזיות כמו בעבר, אלא בדרכים יותר מתוחכמות כמו רצח אופי דרך אמצעי התקשורת. אנשים כמו הבדרן הישראלי דודו טופז ז"ל והבדרן האנגלי המנוח בני היל - שניהם בעצם רוסקו טוטאלית לאחר עשרות שנים שנחשבו פופולאריים ומצליחים ביותר, רק בגלל פליטות פה ואמירות שנחשבות "לא תקינות פוליטית", ולבסוף מתו בנסיבות טראגיות. בני היל אומנם לא התאבד כמו דודו טופז אך הוא מת מדום לאחר 3 שנות בדידות ושיברון לב אחרי ההשפלה שספג מרשת הטלוויזיה לה הביא כ"כ הרבה שיאי רייטינג והכנסות, בדומה מאוד לדודו טופז.

סם להמונים

יש סיבה טובה בגללה בריוני תנועת הפוליטיקלי קורקט סימנו במיוחד את עולם הבידור - טלוויזיה וקולנוע, משום שמדובר במדיה שמגיעה להכי הרבה אנשים בעולם, ולכן משמשת פלטפורמה מושלמת לשטיפות מוח, חינוך מחדש ואינדוקטרינאציה מרקסיסטית וכך בעצם בסוף שנות ה80 ותחילת שנות ה90 הפכו תוכניות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע לאמצעי תעמולה המעבירים דפוס מסרים מאוד אחיד ומרוכז. כל מי שסוטה אפילו במעט זוכה לגינויים עד כדי חרם ונידוי. התוצאה היא שכיום בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע אלה הם בעיקר דמויות של שחורים, נשים והומוסקסואלים שמוצגים באור חיובי ומכובד ואילו לרוב גברים לבנים מוצגים כאידיוטים, טיפשים, שחצנים וכאלה שתמיד נענשים או מפסידים בסוף (דפוס שבולט במיוחד בסדרות הטלוויזיה האמריקניות - הסיטקומים למיניהם).

תסריטאי אוסטרלי בכיר בשם דייוויד וויליאמסון סיפר איך בשנות ה80 השתתף בכנס תסריטאים בו הוצגו תקנות חדשות לגבי איך אסור להציג נשים על המסך. התקנות אסרו על הצגת כל תכונה נשית קלאסית-מסורתית שמציגה אהבה, רגישות, אימהות, שבריריות, רגשנות, בכי ועדינות, כלומר, במילים אחרות, יש להציג נשים כמו גברים ולא סתם גברים אלא גיבורי-על: חזקות, קשוחות, בלתי מנוצחות, תמיד צודקות, ציניות וקרות. שימו לב - זאת בדיוק הדמות הנשית שאנחנו רואים לרוב בקולנוע ובטלוויזיה כיום!

בתור נער כשצפיתי בסדרת הדרמה הקומית "חשיפה לצפון" (1992) והייתה שם דמות של טייסת פמיניסטית קשוחה שבמספר פרקים היא הייתה מאוד נשית ורגישה לעומת פרקים מוזרים בהם הפכה למאוד אגרסיבית ותקפה את כל הגברים בעולם בצורה בוטה וגועלית בנוסח כמו "גברים מתקשרים רק עם הפין שלהם!", מה שהראה על מאבקי כוחות בין תסריטאים ו/או מפיקים שדורשים להכתיב בכוח את האג'נדה הפמיניסטית וכך החל עידן שתסריטאי לא יכול להעביר רעיון או תסריט אם הוא לא עומד בדרישות התקנות המחמירות של הפוליטיקלי קורקט.

גם אם תסריטאי מגיש תסריט טוב אך "לא מספיק פמיניסטי", בסופו של דבר מישהו ידאג לשכתב ו"לתקן" אותו. מסיבה זו בדיוק סרטים ישנים רבים זוכים לאחרונה לגרסאות מחודשות עם שכתוב כמעט מלא, החלפת דמויות גבריות מובילות בנשים, הוספת דמויות אפרו-אמריקאיות ושימוש בשפה "תקינה פוליטית" כמו פסילת המילה "כושים" למשל. כשהייתי ילד בתחילת שנות ה80 ושודרה סידרת הטלוויזיה "על טעם ועל ריח", ההורים שלי אמרו "הנה מתחילה התוכנית עם הכושים!", והייתי מתיישב לצפות בטלוויזיה בשמחה ובהנאה גדולה, כשאני רואה ב"כושים" מגניבים, נחמדים, מקסימים וראויים להערצה, מבחינתי בתור ילד ומבחינת הוריי לא היה שום דבר שלילי או מבזה במילה הזו (גילוי נאות: אני בעצמי לא בהיר עור).

כמובן שהיום כל פעוט יודע שאסור להשתמש במילה הזאת שנחשבת כינוי גנאי מעליב ומשפיל, בין אם בצדק או לא, זה לא העיקר. החלק שחשוב להתייחס אליו הוא שמישהו או קבוצה מאוד קטנה יחסית של אנשים דואגת באופן מאוד מתנשא להכתיב מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע, וזוהי דיקטטורה וגזענות בפני עצמה. קראתי למשל שבאנגליה פסלו את המילה "אבא" מספרי הדרכה להורים חדשים מחשש לפגיעה בזוגות חד-מיניים כך שאין גבול ל"יצירתיות" של הפוליטיקלי קורקט!

אותי מאוד מקומם ומעצבן ש"מחדשים" סרט ישן שאהבתי כי מבחינתי סרט זוהי יצירת אמנות שיש לה את הערך הייחודי שקיבלה בתקופה ובזמן שבה נוצרה ולכל פריים יש משמעות שנשמרה אצלי והפכה לחלק ממני. ברגע שלוקחים סרט קלאסי, משנים אותו, משכתבים ומנסים "להתאימו לתקופתנו", זה פוגע והורס לחלוטין את מה שסימל הסרט במיוחד עבור אנשים שראו אותו בעבר וזכרו אותו לטובה כפי שהיה.

שימו לב שבישראל התחום הכי מפותח, אהוב ופופולארי בשוק הבידור הוא תחום ההומור והסטנד אפ - תחום שהוא הכי לא פוליטיקלי קורקט ומתבסס כולו על בדיחות בכיוון שנחשב "שוביניסטי", "גזעני", "סקסיסטי", "הומופובי" וכו'. מדוע? כי הציבור צמא, רעב ומורעב ממש לבידור מגוון, חופשי ולא מוגבל בפטרנליזם בדמות תקנות של מוסר מלאכותי, קר, מזוייף ולא-אנושי. מוזר אם כי לא מפתיע שבקהלים הענקיים שצופים במופעי סטנד אפ ניתן לראות נשים "נקרעות" מצחוק מבדיחות "שוביניסטיות", אנשים ממוצע אתיופי שצוחקים למשמע בדיחות על אתיופים ואפילו בדרנים הומוסקסואלים שבעצמם מספרים בדיחות על הומואים.

מישהו שאל אותי איך זה שיש כ"כ הרבה אמנים כישרוניים שהם הומוסקסואלים, אולי ייתכן שיש משהו שיש להם שלנו ההטרוסקסואלים אין? לדעתי התשובה היא הפוכה: ייתכן מאוד שמדובר בעצם בסוג של גאוות יחידה. בדומה לתיאוריה שטוענת כאילו "הגבר ההטרוסקסואל הלבן יעדיף תמיד לקדם את אלה שדומים לו", ייתכן שמרוב אמונה עיוורת בתיאוריה הזאת, אותם אנשים שמשתייכים לקבוצות "מיעוט" ומראש חשים "מקופחים" (כי זה מה שדחפו להם לראש מגיל צעיר) למעשה הם "מקדימים תרופה למכה" ומעדיפים להפלות לטובה את אלה שדומים להם.

בררנות תציל ממוות

הפתרון האישי שלי הוא פשוט לא לצפות בזבל שמייצרים כיום, ותודות למהפכת האינטרנט וYOUTUBE אני יכול למצוא לעצמי סרטים ישנים וסדרות טלוויזיה ישנות וליהנות באמת מיצירות מגוונות, חופשיות, מלאות בתוכן ומסרים חיוביים וחינוכיים על אהבה, ידידות, פטריוטיזם ודאגה לזולת. היוצר של "טינטין" בשנות ה30 לא היה צריך את הפוליטיקלי קורקט שילמד אותו איך להפוך בחור בלונדיני אירופאי לחבר טוב ונאמן של אנשים מתרבויות שונות ברחבי העולם, בלי הבדל של דת, גזע או צבע עור.

כמו כן, במאים בתקופת הזהב של הקולנוע האמריקני, שנות ה40 וה50, לא היו צריכים את הפמיניזם שילמד אותם איך לשלב נשים בתפקידים רציניים, מכובדים, מובילים וחשובים. בסרט המדע הבדיוני "מכדור הארץ לירח" משנת 1958 המבוסס על ספרו של ז'ול וורן, יש סצנה לקראת הסוף שהקפטן אומר לווירג'יניה, אישה שטסה איתם בחללית:"...אם יהיו מסעות עתידיים להמשיך את המסע הנוכחי, אני תמיד אתעקש שתהיה לפחות אישה אחת בקרב נוסעיי. אישה אחת - בשביל האומץ!".

כמובן שלא הכל היום שחור ולבן ויש גם סרטים ותוכניות טלוויזיה איכותיות, אך מעט מדי למרבה הצער. יש לי הרגשה שגם במאים ויוצרי סרטים מודעים למצב הבעייתי שהביאו חוקי הפוליטיקלי קורקט שמגבילים, חוסמים ומונעים מיוצרים להביא למסך רעיונות חדשים ומרעננים נטולי סטריאוטיפים וחשיבה מיגדרית ופוסט-מרקסיסטית. אני רק יכול לקוות שהם "ייצאו מהארון" ותתפתח מגמה של סרטים שהם לא פוליטיקלי קורקט ולא עושים הנחות ולא מתחנפים כלפי אף אחד אבל עד שזה יקרה - אני אמשיך ליהנות לי מסרטים ישנים וסדרות טלוויזיה ישנות שאני מודה שאני בעצמי מופתע לגלות איזה עושר ומגוון של תכנים אפשר למצוא מהעבר.

הכותב הוא מוזיקאי, עוסק בכתיבה, וידאו, אנימציה תלת מימדית ותיכנות. נאבק במחלת ניוון שרירים קשה.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר