בכל מדינה אחרת  שיר עם מילים כמו "בואו נצא לרחובות, נפסיק לעבוד - נבזוז את החנויות, נשרוף לעשירים את המכוניות", היה עלול לעורר סנסציה, אבל בישראל, כמו בישראל, אין ממה לחשוש. בטח שלא משירים. בישראל, מוחים רק בקיץ. רק כאשר נעים בחוץ. ובמדינה שבה המחאה היא עניין שתלוי בעונות, זה לא ממש מרתיע מישהו בהון/שלטון, או גורם לאחרים לרצות להצטרף למחאה. ההם שם למעלה יודעים זאת. גם אנחנו יודעים זאת. ברור לכולנו שאוהלים לא הולכים טוב בחורף. הם נרטבים. ואדם שיושב באוהל רטוב, מתחיל לרצות לחזור לדירה החמימה שלו די מהר. ומחאה, שנגמרת כשמזג האוויר מתחלף, היא כאמור לא מה שמפחיד את הממשל והמשטר. אין להם בעיה להתאפק קצת ולתת לנו לפרוק טענות ארבעה חודשים בשנה. שכן, הם מבינים שם שמהפכה ומחאה אשר תוקפם פג עם סוף הקיץ ותחילת החורף, הם לא אביב ערבי. הם מקסימום, פסטיבל עונתי.

"בואו נעשה מהפכה, קח אותי איתך - נדליק את השמיים ונסתכל בזריחה", הן המילים בהמשך הפזמון  של השיר "נצא לרחובות" שצוטט קודם.  ובאמת, מה שתקע את המחאה, שהפכה ללא יותר מבלון אוויר לא רציני, זהו אכן חוסר ההתייחסות לשאלת המהפכה. כלומר, מחאה שאינה מייצגת מהפכה שלמה, סופה לגווע. לחרחר. להפריח מילים לאוויר ולנסות להיות רלוונטית וזאת רק מפני שיש מי שמרוויח מזה. יש שם מי שרוצה פרסום, כוח ושליטה, שלא על ידי שיטת תכניות הריאליטי. ריאליטי, זה כבר זול. וייצוג של מחאה או הקמת תנועה או מפלגה בשם הצדק החברתי, נשמע יוקרתי יותר. עם זאת, כשמחאה שאמורה לייצג אידאל של שינוי הופכת לשבויה בידי אלו שרוצים בה עדיין רק מטעם הקידום האישי שלהם,  לא יכולה לצמוח מהפכה. וכמו שאנו רואים, לא זו בלבד שלא צמחה מהפכה ואין בוקר חדש או זריחה חדשה, אלא שאף הכבידו עלינו עוד יותר את עול המיסים ויוקר המחייה וזאת שוב, מבלי כל חשש מתגובה ראויה בשם המחאה. בשם המהפכה. אין אידאל, אין שינוי ואין עתיד אחר באופק למביני דבר. לאלו, שכבר הבינו שזה הכל משחק של אנשים. של עונות. של מכבסת מילים, הקמת תנועות וכמה אוהלים, שלא מפריעים לאיש

2013, קיץ, המשך המחאה. ותסריטים, זה עניין של תסריטאים. אי אפשר לדעת מה יקרה. אי אפשר לדעת מה יהיה. אם בוחנים את הדברים לפי ההתפתחויות עד עתה, יש סיכוי לא קטן שדבר לא ישתנה. למרות זאת, אם ככה נחשוב ונתייאש, אז לעולם לא יזוז באמת משהו. אסור להתייאש. לא צריך לחשוב שאין סיכוי לשינוי. יש. אבל כמו שזה נראה, הוא לא יכול לצמוח מתוך הרצון לבנות עוד דירות, בלהוריד מחירים ובלהפגין בכיכרות. השינוי, חייב לבוא מתוך מניע עמוק יותר שדורש פתרון קבוע מתוך הבנת המציאות. השינוי, יתרחש כך או כך, אך ברמה האנושית, עדיף שהוא יצמח מתוך רצון לסידור החברה והממשל. מתוך רצון להשיג צדק חברתי, שמתקן את העוול החברתי שחובק בתוכו את כל הגורמים כולם כאגודה אחת. אנחנו בפנים, הכסף שלנו ושל הטייקונים, השלטון, בעלי הדירות וקוני/מוכרי/משכירי הדירות כולם שם בפנים ועוד יותר. משם, מתוך ההכרה שיש כאן בעיה משותפת, צריך לצמוח. להפוך. "לצאת לרחובות" כמו שאומר השיר, או באמת לדעת ברמה הכי פשוטה, שההמשך של המחאה, לא תלוי בדפני ליף. לא בביבי, באולמרט,  בתנועת הערבות ההדדית שראתה במחאה קרקע פוריה לצמיחה ולא במפלגה כזו או אחרת. המשך המחאה, תלוי בנו. בכל אחד מאיתנו. באנשים שאכפת הם מכל שכבות האוכלוסיה ובאלו שיקלטו סוף סוף משהו מעבר לפתרונות הזמניים שאותם אנו דורשים בקיץ. בסייאסטת האוהלים. ברוטשילד, כשמזג האוויר עדיין נוח בשביל להפגין.