ברשימה שפרסמתי לפני שנתיים, חגיגת יום עצמאות מבאסת, הבעתי כבר את מיאוסי מההתדרדרות הדפוסים בהם עמך ישראל מציין את חגנו הלאומי הגדול ביותר. בערב יום העצמאות השנה, בחרנו לא לצאת מהבית וצפינו בטלוויזיה בפתיחת החגיגות וטכס הדלקת המשואות על הר הרצל. החגיגה הייתה כרגיל מושקעת ויפה, אבל לדאבוננו, גם ההנאה מטכס זה והנפת דגל ישראל, נפגמה מהתנהלותו של מדליק המשואה הראשון.

ביחד עם כל העם, הרגשנו צער רב על מותה הטראגי של סגן הילה בצלאלי בערב יום השואה. אישה צעירה שכל עתידה היה לפניה, קיפחה את חייה בגלל רשלנותם של אחרים. אנו משתתפים באבלה של המשפחה, אבל הרגשנו סלידה עמוקה מהדרך בה ניצל יושב ראש הכנסת, מר ראובן ריבלין, בצורה צינית את צערה של סיגלית בצלאלי, אימה של הקצינה, בטקס להדלקת המשואות. הדרך התיאטרלית בה אחז בידה, חיבק אותה, לא שיקפה רגש כנה, לא נראתה לנו כיאה והרגשנו אי-נוחות רבה מהמחזה הצורם.

בבוקר שלמחרת נוכחנו, כי עולם כמנהגו נוהג ועיריית תל אביב עדיין לא עשתה דבר למניעת הפצה ו/או שימוש בתרסיסי קצף לסוגיו. בערב החג, זכו כל השיחים במרכז השכונה לכיסוי נדיב של קצף לבן מגעיל. ומה הפלא? ידידה ספרה לנו, כי בשידור בערב יום העצמאות, השתעשעו גם שדרניות ערוץ 2 של הטלוויזיה בהתזת קצף זו על זו. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? (טוב, טוב, הן לא כל כך דומות לארזים, אבל הן משמשות מודל לחיקוי).

ביום החג עצמו הזמינו אותנו ידידנו הטובים לפיקניק מסורתי עם חבריהם. אחר הזדחלות של שעתיים בפקקים, הגענו למועדון לחבר בקיבוץ בצפון וחווינו סוף-סוף הבעת שמחה עממית כנה על הקמתה של מדינת העם היהודי.

אחר שיחת רעים עם חברים וותיקים, שהעלו זיכרונות מהימים שלפני קום המדינה, על חוויות ילדותם בצל הכיבוש הבריטי, שמענו הרצאה מפי ידידנו אלי, על יציאת מצריים ונושאים אחרים הקשורים בתולדות עם ישראל. בין ההיסטוריונים ניטש וויכוח על מהימנותן של מסורות כגון מכות מצרים, בקיעת ים סוף, נפילת חומות יריחו וכיוצ"ב. הדבקות במסורות האלה היא דתית פונדמנטליסטית, אמונה עיוורת באמיתות הטקסט המקראי ככתבו ולשונו ואינה עולה בקנה אחד עם ממצאי המדע על כל ענפיו. איש אינו מטיל ספק בחשיבותה של היציאה ממצרים כסמלו של המאבק בשעבוד, אבל נשאלת השאלה כיצד התרחשו הדברים במציאות?

כך למשל, אין הגיון במספר היוצאים ממצריים המופיע בתורה. תארו לעצמכם שיירה שיש בה 'שש מאות אלף יוצאי צבא', ז. א. לפחות 2.4 מיליון איש ואישה, ילדים וזקנים! (כל אוכלוסיית ארץ ישראל בשיא פריחתה בתקופת המקרא לא עלתה ככל הנראה, על מיליון ורבע תושבים). מדבר סיני לא היה יכול לכלכל אף עשירית ממספר זה ואיפה השלדים, הקברים, הממצאים הארכיאולוגיים המתעדים יציאה המונית זאת?

בהקשר זה לוויכוח זה, הזכיר אלי גם את ספרו של ד"ר אביגדור שחן, אדם דתי, הטוען, כי בני ישראל שיצאו ממצריים, לא עברו דרך סיני.

נושא שעורר בי תהיות רבות היה העניין של זביחת הבנים. המרצה הזכיר אותה כפולחן שגם שלמה המלך קיים אותו. אינני מחשיב את עצמי למומחה לתחום זה, אבל נאמנים עליי יותר דברי הרמב"ם שסבר, כי הבנים רק הועברו מעל המדורה, ללא כל פגיעה פיזית בהם. זעמו של הנביא ירמיהו שיצא בחריפות נגד 'עבודת המולך' המזעזעת (וניבא, כי יבוא חורבן על ירושלים, שהרשתה לפולחן זה להתקיים בה), מוכיח שאף שהתופעה הייתה קיימת, היא לא הייתה דרכו של הרוב.

יום החג הסתיים בסעודה כיד המלך, אשר כל המשתתפים תרמו לה מפרי בישוליהם ובשירה בציבור, בליווי אקורדיון, פסנתר חשמלי וחליל צד, אחת המסורות היפות של החברה בישראל.