עיון חוזר בספר:

"שחרור"

שירה טברסקי-קסל

(שירים)

 (הוצאת צ'ריקובר מיציאים לאור בע"מ, ת"א - 1989)

"כְּמוֹ דּוֹלֶה פְּנִינִים"

מאמר מאת: אדלינה קליין

במשפט הפתיח לספר (ע' 6)  קובעת המשוררת בעלות בלי פשרות האומרת: בידי הבחירה! ואף על פי ש... "קָרְאוּ לָךְ זָהָב/אֲנִי אֶקְרָא לָךְ לֶשֶׁם"...

בשיר (ע' 34 - בית אחרון), נותנת המשוררת גם פירוש למעשי כתיבתה:

"כְּמוֹ דּוֹלֶה פְּנִינִים/פַּעַם אַחַר פַּעַם/אֲגַלֶּה אוֹת,/אֲבַקֵּשׁ אֶת הַמִּלָּה/ - וַיְהִי"...

ובכך היא מבהירה את דרך כתיבתה הייחודית.

שם המשוררת שירה. שירתה, כזִמרת הציפורים. קוראת להן בשמותיהן ונדמה לקורא כמו גם דוברת שפתן. שפתן הבאה: מהטבע, מהבריאה, ומהרוחני. היא פורשת שירתה אודות: אורחות חייהן, סגולותיהן ואפיוניהן -

בחיוניות מרובה.

והרי ציטוטים משלושה שירים שונים בנושא:

א.השיר "סגולות קטנות" בע' 20:

..."וְאַחַר-כָּךְ הַשֶּׁקט וְהַשִּׁירָה,/הַלֵּל-צִפֳּרִים בִּשְׁעַת-אַחֲרֵי-הַגֶּשֶׁם/

זִוּוּג שָׁמַיִם וְהָאָרֶץ, שִׁירָם שׁוֹאֵף אֵלַיִךְ"...

ב."ערב שבת" ע' 39:

..."בַּבֹּקֶר אֵצֵא לַגִּנָּה שֶׁל חֶרֶס שֶׁל אֲבָנִים/לִפְגֹּשׁ אֶת הַפֶּרַח שֶׁיִּפְרַח הַיּוֹם/

וִידַבֵּר עַל הָאֱלֹּקִים/עִם הַדְּרוֹרִים שֶׁלָּנוּ וְצוּפִית שֶׁבָּאָה לִלְגֹּם"...

ג. "התרפקות" בע' 40:

..."בָּאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה סִיסֵי-החוֹמָה בּוֹחֲרִים סוֹדִיּוּת,/לִפְרֹחַ לְאַט בְּעִגּוּלִים, תְּלוּיִים כַּעֲטַלֵּפִים"...//..."עֵינֵיהֶם יַקְדִּימוּ אַשְׁמוֹרוֹת, הֵם יַחְזְרוּ/

עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר, בִּצְרִיחוֹת בְּזִנּוּקִים/לְלַוּוֹת אֶת פִּיּוּטֵי בְּרַסְלַב בְּוָתִיקִין,/

לְהָעִיר אֶת יוֹנֵי הַסֶלַע הַלְּבָנִים"...

ויש עוד המון ציפורים. בכל דף מדפי הספר. והמון משירה עצמה.

תיאוריה הפיוטיים שהקשרן וצורתן הנבנית בבתי השירה  עוצרי נשימה.

קרי : "נתיב הבקשות" ע' 36:

..."אַנְשֵׁי הַשְּׁכוּנָה מַקְשִׁיבִים/בְּשֶׁקֶט תָּמִים/לַחַשׁ הַדְּבֵקוּת/

מַטִּיל בְּמִצְחָם אוֹר וָצֵל"...

ההיסחפות וההשתתפות בחוויות הפשוטות - מהחיים, מהאדם, ומהטבע גורמות לחשיבה הפותחת שערים אל הנימים החבויים והדקיקים שבכתוב.

ונשוב אל השיר "סגולות קטנות" ע' 20:

..."יוֹם סוֹעֵר, בְּרִיחַת שָׁמַיִם/לְתּוֹךְ כְּבִיסוֹת שֶׁמִּתְיַבְּשׁוֹת בְּלִי שֶׁמֶשׁ,/

רֵיחוֹת מֶרְחַקִּים וְאֹפֶק תְּקַפְּלִי"...

בתיאור היפיפה שבמשפט זה, בו השמים בורחים אל תוך כביסות המתייבשות ביום סוער (ללא השמש שתחמם), ואותם 'ריחות' בגדים שייבשו בטבע, המלווים את קיפלם - מרחקים ואופק... די בהם לבדם, כדי לקרבנו - כדי נגיעה ממשית ברוח היצירה. להתענג ולהתבשם מיופיין של המילים הנארגות.

חווינו עד כה, (בשתי בתי שיר) מ"סגולות קטנות". הבה נחווה כעת

את הפן השלישי - מהיבט נוסף:

..."תַּתְחִילִי אֶת הַיּוֹם בְּדרְכֵי הַשּׁוּק./הָרוֹכְלִים קוֹרְאִים לָךְ לֵב טָהוֹר/

מֵעַל הַדּוּכָנִים, כִּי אַתְּ יוֹדַעַת/לָשִׂים מִשְׁקָל עָגֹל עַל הַמֹּאזְנַיִם,/

שְׁנֵי קִילוֹ טַל וּמָטָר/וְאֶלֶף אֶגְלֵי פְּרִי בַּסַּל"...

לבית שכאן, חיים משלו - ללא כל תלות או הקשר לבתים הקודמים. המשוררת מעדנת בחלק הזה של השיר את כל נושאי 'המקח וממכר'

(מוכר קונה; סוחר לקוח). היא כותבת: " תַּתְחִילִי אֶת הַיּוֹם בְּדרְכֵי הַשּׁוּק ", ובכך, היא כוללת ומגישה את החבילה כולה!

האפיון התואם דמות האישה עליה מגוללת המשוררת את שירתה זו, נמצאת 'כבעלת סגולה' אשר יודעת להתהלך עם הבריות.

אנו יודעים כי בין יתר סגולותיה החיוביות נמצא: 'לב טהור'. וגם נהיר לנו כי יודעת היא "לָשִׂים מִשְׁקָל עָגֹל עַל הַמֹּאזְנַיִם''.  'הַמֹּאזְנַיִם', מקבלים משמעויות שונות בסוגיה שלפנינו (שכן ברור לנו כי המשוררת חפצה להעביר מסר אחר מהמשתמע), אך אנחנו רוצים להבין את הכתוב בלבד ובאם נקרא המשפט באורך רוח, יתבהר מהו אותו - 'הטל' של הבוקר אשר נותן לנו הרגשה של רעננות. ומהו אותו - 'מטר' המשקה את השדות ומביא יבולו של הפרי אל שולחננו. וכשכותבת שירה: "וְאֶלֶף אֶגְלֵי פְּרִי בַּסַּל"... מובהר לקורא, שאם יהיה - 'מטר', למחרת נרגיש באותו  ה'טל' בהשכמה. ונתבשם מזיעת אפינו - 'באגלי הפרי'. הנה כי כן, כל הדברים הטובים הללו - מונחים בסלה של בעלת 'הלב הטהור' שקיבלה גמול נאות על תכונותיה הקטנות והסגוליות.

ומשהתבשמנו משירת הצפרים ונופי הטבע, וגם גילינו אנשים ואופיים, לא מן הנמנע כי נדבר על - הבורא, והבריאה. פילוסופיה מובנית על החיים מזווית ראייה מעט טלסקופית.

השאיפה להיות קשוב, לתפיסת עולמם של הילדים, (שה'אמת' מתגלית אצלם על נקלה). ילדים אלו, טוענים בשיר שלפנינו -'כי הכל הבל'.

שיר(ללא כותרת) ע' 53:

..."שִׁיר צַמְּרוֹת הָאִילָנוֹת

לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, הֵן מְנַשְּׁקוֹת

אֶת הָרָקִיעַ הַתַּחְתּוֹן, תְּשׁוּרַת

קַו נִגּוּנָם נִמְתַּחַת

בְּפַס כָּחֹל, עָב שֶׁל תְּכֵלֶת

רַךְ כְּגוֹאָשׁ צִבְעֵיהֶם שֶׁל

צִיּוֵּריהֶם שֶׁל הַיְלָדִים, יְלָדֵנוּ.

קַו שָׁמַיִם וְקַו חַמְרָה

וּבֶחָלָל בֵּינֵיהֶם מוֹלִיכִים אִישׁ.

הוּא עוֹבֵר אֶת הַדַּף הֶעָרֹם,

הַנְּיָר הַגָּלְמִי, תָּפוּס -

נִתְפַּס בֵּין רָקִיעַ וַאֲדָמָה.

כָּךְ הַיְלָדִים הַנְּבוֹנִים מְסַפְּרִים

אֶת גֵּרוּשָׁם מֵהָרֶחֶם, אֶת

גֵּרוּשֵׁנוּ מִגַּן עֵדֶן

וְאוּלַי אַהֲבַת אִמָּם תִּקְשְׁרֵם

בְּחֶבֶל טַבּוּר, קַוִּים לָאֲדָמָה,

וְאוּלַי אֲבִיהֶם יִבְנֶה לָהֶם

סֻלָּמוֹת לָאֵ-ל.

וְכַאֲשֶׁר הַמּוֹרָה שֶׁל כִּיּתָה א'

תַּסְבִּיר בְּסַבְלָנוּת מִתְנַשֵּׂאת

-הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִפְגָשִׁים יְלָדַי,

בְּלִבָּם יִלְחֲשׁוּ עֲדַיִן

 -זֶה לֹא נָכוֹן.

השיר בנוי כחטיבה אחת. הבתים קשורים זה בזה ללא יכולת הנתקות. ונראה כי הדבר מכוון על-ידי המשוררת, כפי שכל שיריה הם בעלי כיון מותנה ועשוי. על-פי דרך חשיבה של הפחת חיים בקיים, אין בשירים פשרות, הכל בנוי לתפארת. ומשניתק החבל מהטבור, אין אפשרות של חזרה.

וכאן אולי המקום לקחת בית אחרון של השיר: "שדה בקר" ע' 49:

..."בְּסוֹף הַמַּסָּע הָיָה לָהֶם/קַל לָלֶכֶת./הִתְחִילוּ לָרוּץ לַפִּסְגָּה".

בשל ההשלכות הפילוסופיות על חיינו אנו, משפט ממצה זה מסוגל להכיל יותר מאלף מילים כדי לדבר בשבח השירים הגנוזים בספר "שחרור".