מס' צפיות - 601
דירוג ממוצע -
אלימוּת בחברה הישראלית, הֲכְצַעֲקָתָהּ?
מאת: עזרא מורד 18/10/10 (13:21)

על פי מלון אבן שושן, אַלִּים פירושו: חָזָק ,תַּקִּיף, גְּבַרְתָּן, פִּרְאִי. ואלימות היא תוקפנות ושימוש בכוח. לעומת זאת אלימות בחברה - הוא מושג המתאר התנהגות שלילית של פרטים בחברה שאינה מקובלת על ידי הרוב.

  

מבחינים בשׁני סוגי אלימות : מילולית ופיזית.

המילולית: ניכרת בבוֹטוּת, בהֶעְדֵר נימוס, בהעדר סבלנות בסיסית, בהֲרמת קול, בצעקנות, בקְללות, בחוצפה המלוות בהבעת פנים של כעס ועצבנות, בשימוש בְּשָׂפה בּוֹטה ובתגובות מן המותן עם אדישות למצוקת הזולת .

הפיזית : ניכרת כשלב נוסף בתוקפנות, המתבטא בתנועות ידיים מאיימות, תנועות מגונות, דחיפות, סטירת לחי, מַכַּת אגרוף, שְׂריטוֹת, הַפָּלוֹת, שימוש במכשירים חדים, דקירות ופציעות ואפילו רצח.

האלימות יכולה להיות מופנית אל:  רכוש, בעלי חיים , ילדים, בני משפחה, נשים, קשישים, חַלּשִׁים וחסרי אונים או סתם איש אל זולתו.

  

יש המכלילים במושג אלימות חברתית גם הִתְעַשְּרוּת קלה על חשבון אחרים, הֲכּאת אנשי חוק ובעלי תפקידים תוך מלוי תפקידם, הפרעות תלמידים במהלך שיעור ובמסגרת ביה"ס, התנהגות ברוטאלית בכבישים, אי מתן זכות קדימה, אי התחשבות בַּשּׁוּנה, בַּנּכה, בחלש וכדומה. 

  

ראוי לציון לטובה את אריאל שרון בהיותו ראש ממשלה, עברה החליטה בישיבה מספר 113של הממשלה ה- 30  מהחמישי ביוני 2005 לְהקים ועדה ממשלתית בראשות השר לביטחון פנים לטיפול בבעיית האלימות בחברה הישראלית . נקבעו מטרות והוגדרו תפקידים גם למיגור תופעת האלימות באירועי הספורט ובמגרשים.

 

התקשורת הישראלית מתריעה לאחרונה מפני התגברות האלימות בישראל, אך נושא זה טעון בדיקה יותר מדעית מאשר תחושת בטן. ובכך אדון בהמשך.

  

אולם, מאחר שֶלּתקְשׁוֹרת כוח משלה בכך שהיא יכולה להצניע אירוע אֲלִימוּתִי מסוים או להבליטו במיוחד, גברה המודעות לנושא זה בקרב הציבור, עד כדי כך שׁראשי עָרים הכריזו על עירם כְּשׁואֶפֶת להיות  "עיר ללא אלימוּת", ובכך הם מתכוונים להתמודד עם נושא האלימות בכדי לְמַגְּרָהּ או לפחות לצמצם ממָדֶיהָ. לשֵׁם כך, פועלות הרשויות להגביר את התאום ושיתוף הפעולה בין הגורמים הַמִּמְסָדִיֵּים ולהעניק טיפול הוליסטי ונרחב לתופעה, תוך התחשבות בְּמִגוון תחומי החיים המשפיעים על תגובות אלימות של הפרטים בחברה, כמו: החינוך, הרווחה, הבריאות, הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, "מצילה", המתנ"סים, מוסדות העירייה, המשטרה הקהילתית, גורמי האכיפה ושלטונות הענישה וההורים. כך, מוּשׂם הדגֵשֹ על מניעת האלימות ועל ארגון שעות הפנאי בעיקר בקרב בני הנוער, תוך שיתוף פעולה מֵרבי, בין החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי.

 

"הגיע הזמן להציב גבולות!" מכריזה ד"ר אורלי איניס מייסדת ומיישמת תוכנית "עיר ללא אלימות" שעל פי התוכנית "אילנות" למניעת אלימות בגני הילדים, גורסת, ובצדק לדעתי, שֶׁעונשׁ בתגובה לאלימות של ילד בגן אינו מילה גסה. כי זכויות הילד אין פירושם סלחנות גּוֹרֶפת. ועוד, תוכנית זו, גורסת שחיזּוק הַמִּשמעת וסמכות ההורים מתחילה בַּבַּיִת וממשיכה בַּגּן ולבית-הסֵּפֶר. על פי תוכנית זו מְאֻתָּרים, כבר בגיל הגן ילדים "סוערים", "מאתְגרים","חסרי גְּבולות" או בעייתיים לטיפול. בכל מקרה של אלימות אין להגיב ב"אוצי מוצי".

כן גם בבתי הספר ילד  שמפריע למהלך שיעור יש להוציאו לשימוע אצל יועצת או מדריכה לשם הַרְגַּעֲתוֹ וְהֲשָׁבָתוֹ לכיתה. במקרים חריגים גננת או מורה  רשאית לעצור במו ידיה סכנת פגיעה אַלּימה מִצּד ילד נִסְער המתכּוון להזיק לזולתו,  גננת רשאית לבודד ילד "סוער" לְיָדָהּ.

 

יש הגורסים כי להורים בישראל אפס שליטה בילד מגיל 12 ומעלה. ומכאן באה הדרישה, ובצדק, לְחֵזֵּק גם את סמכות ההורים כלפי בניהם, בד בבד עם זימוּן מקומות בילוי חיוביים לילדים בשעות הפנאי, בְּמתקני ספורט, בְּמועדוני נוער, בְּמקלטים שכונתיים שׁיֵּשׁ לְהַכְשִׁירם למועדונים לילדים ולנוער, עַרְבי שירה, הַאֲרָכת פְּתיחת המתנ"סים עד לשעות המאוחרות עם חוגי העשרה, עידוד תנועות הנוער, הקרנת סרטים תיעודיים וחינוכיים בְּפָרְקִים ועוד .

 

כמובן לא לפסול בשום אופן שימוש במצלמות לאיתור פְעילות חריגה אף כי יש בהפעלתן משום פגיעה בְּצנעת הפרט אך מאידך היא גם מגינה עליו מפני האלימות.     

  

התנהלות זו של התקשורת המדגישה ומעצימה את היקף האלימות הפרטנית ומעניקה לה כותרות של "תופעה חברתית", לצד המשאבים הממסדיים והגורמים הרבים הפועלים לצמצום ומיגּוּר בְּעיית האלימות בחברה, יוצרים בחברה הישראלית תחושה של מועקה.

 

אך לא רק אמצעי התקשורת, הנה על פי "ידיעות אחרונות" מיום ששי 11 ביוני 2010 כַּתַּבָה מאת ירון דורון וכן איציק סבן מְחַדְּשׁוֹת ששי ציטטו את דברי השר לביטחון הפנים מר יצחק אהרונוביץ שהיה ניצב במשטרה, בכנס "עיר ללא אלימות" באילת:"תחושת הביטחון האישי של האזרח ירודה ביותר, רק חמישים אחוזים מהעבֵרות מְדֻוָּחוֹת, במציאות המצב גרוע כפליים זה אומר שמשהו בשיטה אינו פועל." והשר עוד הוסיף: " האלימות היומיומית שהאזרח נתקל בה ברכוש, ברחוב, בביה"ס, בפאבים וכדומה פוגעת קשות במתן אמון של האזרח בסמכות אכיפת החוק ובראשן המשטרה ובתי המשפט קיים צורך רחב היקף לשיפור המענה ולאורך זמן, לשַׁנות את המגמה ."סוף ציטוט.

 

מאידך, בכירים במשטרה אומרים שֶׁהַשׂר מגזים בקביעותיו אלה,  ממניעים לא ענייניים, (הַשׂגַת תקציבים )ׁכי להם נתונים המראים על שיפור רב ו"יש הצלחה גדולה בכול הקשור לפעילות המשטרה במאבק בפשיעה הארצית, בארגוני פשע ובשחיתות הציבורית" על כך טוען השר שהדוחות הסטטיסטיים עליהם מסתמכים בכירי המשטרה לא משקפים את המציאות.

 

יש לומר שׁלְּדַבֵּר על תחושת הביטחון של האזרח על סמך תחושת בטן או סוג זה או אחר של סקרים, לעולם אינה מדויקת. אך בודאי ככל אשר יעשה להגברת אמון האזרח במשטרה הוא חיובי ומבורך. גם הַקְביעה של מְנָהל בתי המשפט כי ענישה בלבד לא תצמצם את הפשיעה היא נכונה אף כי אין בה כל חידוש.

.

תחושתי האישית שפעילות המשטרה הִשְׁתַפְּרָה מאוד לאחרונה, אף כי אֲמִידִים מַעֲדיפים לִשְׂכּוֹר מאבטחים פרטיים מִשִּׁלהם וּמַצְלמות פיקוח כּאקט ביטוחי שלא דווקא מעיד על אי הִסְתַּמְכוּת על המשטרה בהגנה על האזרח ועל רכושו. בודאי שעל ידי שיטור קהילתי, ניתן לשפר את המצב.  כי מקומו של השוטר לא במשרד.

  

         

                הַשּׁוֹטֵר הַקְּהִלָּתִי - עזרא מורד

אִם תִּרְצה לִפְגושׁׁאוֹתִי

דַּע הֵיכן תִּמְצָאֵנִּי!

        לא בַּמִשְׂרָד, רַק בְּשְׁכוּנָה

        לְפַטְרֵל כַּאן בָּרְחובוֹת

        כְּבֵן- בַּיִת בְּלִי כְּתובוֹת

        דַּג אֲנִי בְּסְבִיבָתִי

        מִי פּה לא מַכִּיר אוֹתִי?

 

מֵכִין נוֹעַר לַפְּעֻלָּה

לְמַעַן הַשּׁכוּנָה כֻּלָּה

מֵגַּיֵּס עוֹד יְדִידִים

לְעֶזְרַת לוֹבְשֵׁי מַדִּים.

        אִם תִּרְצֵה לִפְגוֹשׁ אוֹתִי

        דַּע הֵיכָן תִּמְצָאֵנִּי.

 

שׁוֹמֵר עַל סֵדֶר וְעַל חוֹק

בִּקְפִּידָה וְזֶה לא צְחוֹק

יֵשׁ כִּינוּס? יֵשׁ הֲמוּלָה?

שָׁם הָעָיִן הַכְּחוּלָה.

 

ראשׁ גָּדוֹל כֵּן! ראשׁ מוֹבִיל

לַאֶזְרָח תָּמִיד מועִיל

אִישׁ חוֹק מַטִּיל מָרוּת

יֵשׁ סֵדֶר אֵין הַפְקְרוּת!

 

וּבְרִגְעֵי מַשְׁבֵּר וַמֵתַח

אֶת מִי תְּמְצָא רִאשׁוֹן בַּשֵׁטַח?

אִם לאֹ אוֹתִי וְרַק אתִי

הַשׁוֹטֵר הַקְּהִלָּתִּי.  

                               3 יולי 2002

 

 

 

ג

הסיבות לאלימות

  

ניתן לציין סיבות לתחושת המועקה בחברה הישראלית :

•1.   הבְלָטת אירועי אלימות נקודתיים באותיות קידוש לבנה מעל דפי העיתונות ולשם הגְּבּרת המודעות, עד לכדי יצירה תקשורתית של "תופעה חברתית רחבת היקף" .

 

•2.   קשיי המורים והמחנכים במוסדות החינוך לְנָהל במסגרת החינוכית מַהֲלך סדיר ותקין של שיעור, בגין אי שקט אצל התלמידים, העְדר מִשְׁמעת עצמית וקשיים מוסדיים להטיל סנקציות מרתיעות על תלמידים סוררים. אף כי לא הייתי מסכים לקיצוניות של הדרישה לביטול חוק זכויות התּלמיד שהרי לא בגללו גוברת האלימות במוסדות החינוך.

 

•3.   התייחסות לאירועי אלימות במגזר הערבי, על רקע הִצַּמְדות לְקוֹדים של שמירה על כְּבוד המשפחה והתנהגות חריגה בשל תחושת קיפוח, אפְלָיָה והעדר השתייכות לחברה הכללית.

 

•4.   הימצאוּת ארצנו באזור אקלימי ים תיכוני, חם בדרך כלל, אשר גורם לִתְחוּשת מועקה וְהַזּעָה, חוסר נוֹחוּת וְעַצְבנות יְתֵרה.

 

•5.   ניהול אורח חיים אינטנסיבי, לָחוּץ ורב משימות, לְצד שאיפות גבוהות להצלחה כלכלית וחברתית של הפרטים בחברה, על רקע כמעט "טבעי" של אִיּוּמֵי קיּוּם מתמידים כגון: פיגועים, מלחמות ומצב בטחוני ומדיני רגיש עד מאוד.

 

•6.   מפגש של מהגרים בעלי תרבות והרגלי חיים שונים הגורמים לאי הבנות. בְּמסגרת זו התמודדות יומיומית עם קליטת עליה, בעיקר של עולים יוצאי אתיופיה ובריה"מ המייצגים קטבים שונים וקיצוניים של תרבויות והשואפים כל אחד כפרט, וכל קבוצה כְּעדה לְהִתְמַקֵּם בְּמִדְרַג גּבוה בַּרִיבוד החברתי בישראל.

לעניין זה, אביא אנקדוטה אמתית שחוויתי בִּשְׁנות השׁבעים בקריית-מלאכי: ידידי ד"ר קרסטשי ז"ל- רופא עולה מהונגרייה, יצא עמדי לְלַוות צעיר מעולי מרוקו בדרכו האחרונה. כְּשראָה כי בני משפחתו של המנוח בוכים, זועקים, מייללים ושורטים את פניהם באבלם, לָחַש לי: "עזרא! אֶלּה לא נורמאלים!" שתקתי. וכי מה יכולתי להסביר לו ואנו בדרך אל בית העלמין?

 

כַּעֲבור כְּחודש, נפטר צעיר מעולי הונגרייה ושוב יצאתי עם ד"ר קרסטשי להלוויית הצעיר. אך הפעם, שָׂרַר שׁקט מוחלט. איש לא פצה פה. לָפתע, מאֵי -ׁשׁם, נשמע קולָהּ של עולה ממרוֹקו שׁשׁאלה  בקול: "למה לא בוכים? למה לא מקוננים? לא חבל? הבחור מת צעיר!. בֶּאֱלוהִים, אלּה לא נורמאלים!"

אז.. לחשתי לאוזני ד"ר קרסטשי: "אתה זוכר שׁאז אמרתָּ על המרוקאים שהם לא נורמאלים?, הנה, עכשיו הם אומרים עליכם שאתם לא נורמאלים. אל תדאג דוקטור, שניהם  נורמאלים!"

 

•7.   סטריאוטיפים וסְטיגמוֹת: הנּה, באתר האינטרנט  תחת הערך "אלימות חברתית" ניתנו עצות איך להימנע מאלימות? ובהן העצה: " הִתְרָחק ממרוקאים". כאשר עֵצה זו בְּעצְמה היא אבי אבות האלימות.

 

•8.   חינוך מתירני בבית, בגן, בבית הספר ובחברה, וטשטוש בין ה"מותר" וה"אסור". כך למשל: ישנם מקרים בהם מקלים ראש בעבירת הגנֵבה עת מְכַנִּים אותה "סְחיבה", צְעקה - מכונה "הרמת קול", השקר הופך ל- "אי אמת" ועוד..

 

•9.   העְדר כבוד, נימּוּסים מוסכמים, חוסר הִתְחַשְּׁבּוּת וחוסר פִּרְגון לזולת, הבאים לידי ביטוי בתגובות אלימות גם אם נעשתה טעות בשוגג.

 

•10.               צבא ומלחמות הם מתכונים לאלימות. תחת ערכי ההגנה על המדינה, חֲשׂוּפים בני נוער צעירים בשיא בגרותם (18-21) לחינוך קְרבי. לעניין זה, יבורך רוה"מ דאז דוד בן גוריון, שקָּבַע לִצְבָאנוּ ובצדק, את התואר "צבא ההגנה לישראל".

 

•11.               מִמְסדים שחלק קטן מעובדיהם סְבורים, לצערנו, שהם אדונים וְהַצִּבּוּר הוא צאן מַרְעִיתם. עובדי ממסד אלה לא חשים שהם מְשרתי קהל, ולפיכך, הִתְנהלותם המתנשאת מעוררת לעתים אזרח לָחוּץ וְחסר אונים להגיב בזעם המתפרש כאלימות.

 

•12.               כניעה לאלימות וחוסר הטיפול בתופעה מעודדת אלימות.

 

•13.               נגישות חופשית של בני הנוער לערוצי התקשורת הרבים שלרוב משדרים תוכניות המראות אלימות

               לצד נגישות חופשית לאינטרנט, ואל ערוצי פורנוגראפיה והאלימות, כולל משחקי ירי, קֶטל וָהֶרס.

  

מבחינה סטטיסטית ומדעית, כנראה אין ממש בקביעה התקשורתית כי "החברה הישראלית אלימה במיוחד". וכפי שמציין פרופסור אריה רטנר - ראש המרכז לחקר הפשיעה באוניברסיטת חיפה: "לא כְּצעקתָּהּ!", היות וּמְדידת אלימות בְּחברה מסוימת, יש לערוך לפי מספר הסְטיות ביחס לגודל האוכלוסייה. לפיכך, סטטיסטית, סטיות האלימות בחברה הישראלית לא גדול במיוחד ביחס לגודל האוכלוסייה. דרך משל, אחוז הרצח בישראל הוא 1.8 למאה אלף תושבים, שיעור לא מופרז ביחס למדינות אחרות, אף כי נציין בסוגריים, שהנרצח מאבד מאה אחוז משנות חייו שנותרו לו בעת הירצחו.

  

פרופסור רטנר מציין שעם גידול האוכלוסייה בישראל, גדלו גם מספר התופעות השליליות. וגם העלייה מחבר העמים לא הגדילה את האלימות, כפי שבטעות סוברים חלק מן העוסקים בנושא.

מאידך, בקרב הנוער יוצא חבר העמים ויוצאי אתיופיה, אכן, ניכרת עלייה בתופעת האלימות.

 

לסיכום עניין זה, הַתְּחוּשָה שהתקשורת מעבירה לאוכלוסייה, שחברתנו אלימה, כביכול, אינה עומדת במבחן האמפירי. אף כי במגזר הערבי למשל, שיעור העבריינות הוא פי שלושה ויותר מאשר במגזר היהודי,  והסיבות לשיעור גבוה זה יכולות להיות: תחושת קיפוח, הפליה, חוסר שייכות, הזנחה, ועוד.

 

מאידך, לא אוכל לפסוח על תחושתו וניסיונו של  פרופסור משה רביד שביטא במאמרו בידיעות אחרונות מיום 28.7.2010 תחת הכותרת - הישראלי המכוער - כשהייתי ילד - במאמרו מביא לדוגמא את התפרעות נוער ישראלי בחו"ל ,שְׁתִיָּה לשָׁכְרה, תוקפנות , השחתת רכוש ועוד תופעות נוספות של אלימות והוא מציין שייקח לנו  עוד זמן להיכלל במשפחת העמים בני התרבות (ההדגשה שלי) ולדעתי הגזים שהרי עמים אחרים אינם נעדרי אלימות אף כי סומך אני על תבונתו ניסיונו והצעותיו להגברת המשמעת בבתי הספר , קימה לפני כניסת המורה , ויתור על הסלחנות כלפי נוער המפר משמעת והצורך בחיזוק סמכות ההורים וביה"ס.

  

גם על פי עדותו של השר לביטחון הפנים ב"הארץ" מה- 6 ביוני 2010 " האלימות גָּדְלָה כל השנה באחוזים בודדים  ויש להורידה לפי פילוח אזורים וַעֲבֵרוֹת דומיננטיות שנעבְּרוּ."

 

יש לציין, שגם אם חברתנו אינה עומדת בתנאים הסטטיסטיים שיעניקו לה את התואר המפוקפק של "חברה אלימה", יש לטפל וברצינות בתופעת האלימות בחברה, על ידי חקיקה הולמת, חיזוק גורמי האכיפה והענישה וכמובן הַקְצאת משאבים למניעה ולטיפול בַּאלימות ושימוש בהם בתבונה. בכל התהליך, יש להדגיש את נושא החינוך למתן כבוד לזולת, למבוגר, לשונה, לנכה, לשמירת החוק, ליצירת נורמות התנהגות חיוביות מקובלות, ולחינוך להתאפקות.

  

לעניין יצירת נורמות התנהגות, אביא כדוגמא את נושא מתן זכות קְדִימוּת יְשִׁיבה לַזּקן על פני הצעיר באוטובוס. בֶּעָבר, היו סיסמאות כמו "מפני שׂיבה תקום" מודפסות על גבה האחורי של מחברת ביה"ס והתלמיד היה נֶחֱשׂף אליהן מִשַּׁחר ילדותו. היום, מוחלפות סיסמאות אלה במחברות ביה"ס בְּמגוון דמויות מסרטוני טלוויזיה שעיקר ההתנהלות בהם מאופיינת באלימות ובמאבקי כוח. לפיכך, הנני סבור כי הנורמה של כיבוד הזולת והקשיש במקרה זה , תישמר רק אם:

א. הילדים יתחנְּכו לַעֲרכים חברתיים מִשַּׁחר ילדותם ואלה יהיו הנורמות המקובלות בחברתנו.

ב. אדם שיפעל בְּניגוד לְנורמה חברתית עֶרְכִּית ומקובלת (למשל לא יפנה מקום ישיבתו לקשיש), יָחוּשׁ חוסר נוחות מִפְּאת דֶּרך חינּוכוֹ וַעֲרָכָיו האישיים.

ג. אדם הפועל בניגוד לְנורמה חברתית עֶרְכּית ומקובלת, יְגּונה על ידי החברה.

אלה הם לעניות דעתי, התנאים בהם נוכל להמשיך ולשמור על ערכים חברתיים כנורמות מקובלות וּתְקֵפוֹת.

 

כמחנך וכמנהל מחלקת החינוך לשעבר בקרית - מלאכי, התייחסתי לא פעם לנושא האלימות בכלל, ובעיקר לנושא האלימות בקרב הנוער. במסגרת זו, כָּתבתי את דעתי ועצותיי בנושׂא האלימות למר משה שחל ולפרפ' שלמה בן עמי אשר שימשו בעבר, כל אחד בזמנו כְּשָׂרים לביטחון פנים, הנה לפניכם מִמכתבי לפרופסור שלמה בן עמי שכיהן כְּשָׂר לביטחון פנים ב- 1999( מלפני כעשור )

 :

"כבוד השר, הופקדת על אחד משטחי חיינו הרגישים והבעייתיים ביותר. שיתוף הקהילה ויצירת אוירה ודעת קהל למאבק באלימות ולאכיפת החוקים, הם משימות לא קלות בחברה קולטת עליה כשלנו. לפיכך, התפקיד שהוטל עליך רב אתגרים הוא.

 

המאבק באלימות לסוגיה, דורש הכשרת שוטרים מיומנים, וחינוכם למשימות הייחודיות. בחברה כשלנו, יש לאפשר לַפִּיקּוּד השכלה לתואר בתנאים נוחים ומסובסדים ואולי ליזום עם משרד החינוך, הַקמת מגמת שיטור בבתי הספר, לעתודה של כוח אדם מעולה, לקראת העידן הטכנולוגי המתוחכם, שאיכותהּ של המשטרה היא פונקציה של כוח האדם שלה.

 

דגש מיוחד יושם על המשטרה הקהילתית ולא על משטרה של "אשרי יושבי משרדיך" שיתוף הקהילה, אכיפה תְּקֵפה של החוקים, מאבק ללא לֵאוּת בעבריינות לסוגיה, כולל המילולית, יותר משמעת גם במוסדות החינוך ופחות סלחנות מצד בתי המשפט, תפחית את התופעה המכוערת שֶׁפָשָׁה בחיינו.

 

לעניות דעתי, על המשטרה להיות יותר פעילה ופחות פסיבית, יותר יוזמת לאכיפת חוקים ולא רק מגיבה בעקבות תלונת האזרח, אלא אורבת, מַתְרה, מזהירה, פעם ופעמים ושלוש בכתב על עבִרות שהאזרח מבצע, גם באין תלונה ובלבד שלאזרח לא תהיה הרגשה של לית דין לית דיין....

 

... הייתי רוצה מאוד שאותה האהבה והחיבה ואותו היחס שלנו לצה"ל, יהיו נחלתה של המשטרה. הן לא נוכל לתקֵּן את אוֹרְחות חיינו שֶבחלקן השתבשו, בלעדיה."

 

(מכתבי ע.מ לשר לביטחון פנים דאז- פרפ' שלמה בן עמי, 06.08.1999}.

    

השר השיב למכתבי בקצרה ביו היתר כשכתב:" תקוותי שכל מטרותינו יתגשמו."

  

מן הראוי לציין, שעל פי מאמרו של ליאל קייזר  ב"הארץ" מ-6 ביוני 2010 " השיטור העירוני יוצא לדרך -יוכפף למשטרה " 3% מבני הנוער בישראל מוגדרים כעבריינים - כפי שעולה מנתוני המשרד לביטחון פנים

חמישית מהם מוכרים לרשויות הרווחה. ועוד כ- 326 אלף ילדים ובני נוער מוגדרים בקריטריונים של סיכון מידי, רק בחלקם מטופלים. כמו כן, מדי שנה נחקרים באזהרה כ- 22 אלף בני נוער. כשליש ממקרי האלימות של הנוער מתרחשים במוסדות החינוך, כרבע מהמקרים ברחוב, וכחמישית מהמקרים בבתי המגורים.

 

על פי תוכניות המשרד לביטחון פנים, תוקם בכל עיר יחידת שיטור עירוני לטיפול בבעיה, למניעה, לשיטור במקומות ציבוריים ובאתרי בילוי, לצד טיפול במטרדים של רעש, רוכלות, מִפְגעי תברואה כדומה. אכן, הַתְחלות ראויות לציון, לטיפול במוקדי בעיית האלימות והעבריינות .

  

גּוֹרם נוסף מַכְריע ביותר לאלימות, הינּוֹ: "תרבות ה"בָּא לִי" הקלוקלת שֶׁפָּשָׁה בְּקרבנו. וְתֵטִיב מערכת החינוך אם תדגיש בחינוך את ההבלגה, ההקשבה, הריסון, הרגישות, האיפוק, האהבה, וההימנעות מהתנהגות מסוכנת, על ידי קביעת נורמות חיוביות וְלימוד כיצד לפתור חילוקי דעות וקונפליקטים בלי אלימות,  על ידי פעילות חינוכית, החל מהגן למניעת התעללות בבעלי חיים, למניעת הטרדה מינית, להגברת פעילויות ספורטיבית ופעילות אחרת בקהילה לתלמידים ולבני הנוער כגון הרצאות, חוגים, הצגות ותוכניות קיץ בנידון להעסקתם חיובית לצד מציאת מקורת תעסוקה הולמים לבני הנוער בחופשה הקיץ .

ועל כל אלה אני מוסיף את חלקי בפנייתי להורים לְהַרְהֵר יַחַד אֲחַר הַתַּרְבּות שאנו מַקְנים לילדינו:

  

ד

הרהורים אודות "תרבות" ה"בא לי!"

עזרא מורד

 

 

"ככה! בא לי!" זוהי לרוב התשובה שנשמע כיום מפי ילד כִּתְשובתוֹ לשאלה: "למה נהגתָּ כּך?"  ובתשובתו זו מתכוון הוא לומר: 

 

 

א.  איני חייב לך דין וחשבון!

ב.  גם לא לעצמי.

ג.   כך ציווני יצרי! הִתְחַשֵׁק לי! 

ד.  לא הקדשתי למעשה כל מחשבה.

ה.  ובעצם מה אכפת לך ממעשַׂי?

ו.  ומי ביקש ממך להתערֵב? 

 

 

"תרבות" ה"בא לי" היא תרבות שִׁלטון הַיּצר נטו. ללא ההיגיון, ללא המחשבה וללא הַשּׂכל. "בא לַפָּרָה" לִגְעוֹת, גועָה! "בא לַכֶּלב" לִנְבוח, נובח! "בא לסוס" לִבעוט בועט! "בא לחמור" לעשות את צרכיו, עושה! אין בוּשָׁה, אין הִתְאַפְּקוּת, אין מחשבה ואין הצטדְּקות או הֲפקת לְקחים. עֲשִׂיָּה ספונטאנית ללא התאפקות, ללא בושה, ללא התחשבנות, וללא התמַהְמהות. עשייה מתוך דַּחַף ואימפולסיביות, נעדרת היכולת לדחות סיפוּקים, אשר בבסיסה הרצון לעשות ולקבל תגמול "כאן ועכשיו". העושה, פשוט עושה! לא שוקל את תוצאות מעשיו, לא מואיל להתאפק ולחשוב.

 

 

אולם, כאשר התנהגות בהמית זו מאומצת על ידי בני אדם, ללא מחשבה רציונאלית, הרי היא הרת אסון להם ולזולתם. כי אדם מְצווה ללמוד מִנְּעוּרָיו לִשְׂלוט בִּיצריו, אף כי יש לאפשר לו גם, ככול האפשר, לבטֵּא את עצמו ולתת חירות מסוימת לתשוקותיו, לחלומותיו ולנטיותיו הספונטאניות שהם חלק מאישיותו, והכול מבלי להזיק לזולתו.

 

          על ההורים לְלַמֵּד את ילדיהם את כללי ההתנהגות הנאותים והמקובלים בחברה ולשַׁמֵּשׁ להם דוגמה ומופת בהתנהגותם הנאותה.

 

          אישית, הוריי שיננו לי, בכל עת תמיד, איך ראוי לנהוג בכול עת ובכל אתר והכול בהתאם לנורמות המקובלות בחברה. "עֵיב!" הם כינו מעשה לא ראוי. כלומר " פְּגם הוא!". אם קָטַעְתִּי את דִּבְרי חברי, למשל,  קָצְפו עלי בעדינות: " אִבְנִי עֵיב!" לאמור: " בְּנִי! כך לא ראוי לנהוג!" ומאידך זיל גמור.

 

 

          הוריי גם שיננו לי, שאדם חייב ללמוד מנעוריו לרסֵּן את דְּחפיו, ללמוד איך לקבל החלטות נכונות ע"י שִׁקְלה וטרייה ובדיקת כל נושא מִזַוּייּוֹתָיו השונות, איך לחשוב, איך להתאפק, איך לשקול, איך לבדוק מה נכון ומה לא, מה בְּעתּוֹ ומה לא.

         

 

          הם גם שיננו לי: שלא מעט אסירים שׁילְּמוּ במיטב שנות חייהם על מעשה רגעי, טיפשי, ספונטאני משום שלא היה להם הכוח, בזמן הנכון, ללחוץ על דוושת הָעֶצֶר הַעצמית למניעת הגלישה אל התהוֹמות האפלים של הַיּצר הרע ותוצאותיו המכאיבות. אסירים אלה - המשיכו הוריי לשנֵּן לי -  הם קורבן של עצמם, משום שלא לָמדו לִכְלוא את מַמְלֶכֶת הַיֶּצר ולהשליט טיפ- טיפה של היגיון ומחשבה לפני המעשה הַנּוֹאּל.

         

 לפיכך, סיכְּמו: התאפקות ושיקול דעת, לפני המעשה, וכליאת יצר הָרע עם הדחף האימפולסיבי, לצד מַחֲשָׁבָה יְתֵרָה קרה, וחישוב תוצאות המעשה והשלכותיו, יכולים לחסוך הרבה סבל וטִרְחה לךָ וּלְזולתך.

 

           

          לפיכך, לא כול מה "שבָּא לך" לעשׂות מותר ולא בכל מקום ובכל תנאי. וזכור! שיננוּ לי : הַמְאַמֵּץ את תרבות "הבא לי " חלש אופי הוא! פָּזיז! וּמוּעד לִכְּשָׁלִים ולא אַמִּיץ! אלא שֶׁרק הַיּודע לִכְבוש את יִצְרוֹ הוא הגיבור האמתי ולא זה המשחרר את רסן יִצְרוֹ לְהנאֲתוֹ הרגעית, שהרי ידוע ש"סוף מעשה במחשבה תחילה!".

 

 

ה

 

           הורים יקרים! לַמְּדוּ- נא את הצעירים וְשַׁנְּנוּ לָהֶם לְהתגבר על יִצְריהם, שיקדימו מחשבה תחילה למעשים ואם בכל זאת, גואים היצרים אזי, שינהגו כעצותיי דלהלן :

 

 

כְּשֶׁבָּא לִי    

 

 

                                                                    עֶזְרָא מוֹרָד                                                                                                                                          

 

אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר

 

                                                    הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ! 

 

(פִּרְקֵי אָבוֹת)

 

       

כְּשֶׁבָּא לִי סְתָם לִזְלֹל,

וּבְכָל פֶּה,

אֲנִי אוֹמֵר לִי:

לֹא יָפֶה!

 אֲכִילָה בְּמִדָּה,

שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ.

  

וּכְשֶׁבָּא לִי סְתָם לִצְעֹק וְלִצְרֹחַ.

מַנְמִיךְ הַטּוֹן וְלוֹחֵשׁ:

אַל תְּבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ.      

הֱיֵה רָגוּעַ!

 לֹא יָאֶה 

 לְךָ לִצְעֹק!

  

וּכְשֶׁבָּא לִי לְלַכְלֵךְ,

נוֹשֵׁם אֲנִי

 עָמֹק עָמֹק.

וְנֶאֱנָח,

וְלִשְׁנִיָּה מַחְלִיט נָכוֹן!

לִכְלוּכִי הַיְשֵׁר לַּפַּח!

  

  

  

  

  

  

וּכְשֶׁבָּא לִי לְהַפְרִיעַ,

לְעַצְמִי מִיָּד מוֹדִיעַ:

חַכֵּה רֶגַע!

 הִתְאַפֵּק!

לָמָּה סְתָם לְהַקְנִיט,      

אֵין לְךָ שְׁלִיטָה עַצְמִית?      

  

וּכְשֶׁבָּא לִי לְקַלְקֵל,

עוֹצֵר מִיָּד

 לֹא מִתְבַּלְבֵּל.

 יֵשׁ לִי פְּנַאי.

אִם כָּל קִלְקוּל צָרִיךְ תִּקּוּן,

אָז לֹא כְּדַאי.      

  

וּכְשֶׁבָּא לִי לְהַרְבִּיץ,

 נוֹשֵׁךְ שְׂפָתַי וּשְׁתֵּי יָדַי

מַהֵר תּוֹקֵעַ בַּכִּיסִים,  

סוֹפֵר עַד עֶשֶׂר וְנִרְגַּע .

מִתְרַחֵק לֹא מִסְתַּבֵּךְ!

אֲנִי גִּבּוֹר!

  

בְּקִצּוּר:

לֹא מַה שֶּׁבָּא לִי זֶה מִיָּד!

אֲנִי שׁוֹקֵל,

 אִם זֶה טוֹב, וְאִם רָצוּי,

וּמַה יִּהְיוּ הַתּוֹצָאוֹת?

חוֹשֵׁב פַּעַם וּפַעֲמַיִם

מַחֲשַׁבְתַּיִם.

  

  

  

  

  

 

ולקינוח אסיים בשיר המביע את פער הדורות בין סבא - נכד

  

חונִי אֲנִי / עזרא מורד

 

"חוֹנ‏י אֲנִי! לא הַמְּעַגֵּל!"

אָמַר הַסָּב,

"לאֹ מְעַכֵּל אֵיזֶה דּוֹר זֶה?

לְלא מַעְצוֹר וּמְתַּסְכֵּל.

 

רְאוּ! הַנֶּכְדָה לְלא בּוּשָׁה

לא מִצְטַנַּעַת בִּלְבוּשָׁה?

וְהַבּוּשָׁה, מִלָּה קָשָׁה

גַּם בַּמִּלוֹן הַמְּמֻחְשָׁב

קָשֶׁה לִמְצא אֶת פִּירוּשָׁהּ.

 

וְהַנֶּכֶד שֶׁמִּתְמַמְזֵר

שׁוּם דָּבָר לוֹ לאֹ עוֹזֵר.

תַּחַת פִּינְג פּוֹנְג , נוּ? נַחֲשׁוּ!

"פִּין- פּוֹת" עוֹשֶׂה בְּרִגּוּשִׁים

בְּלִי הַשְׁגָּחָה שֶׁל אַבָּא - אִמָּא

בְּלִי שָׁרֳשִׁים!

 

נוּ? מַה - תַּגִּידוּ?

הַדּוֹר נָפַל שָׂדוּד עַל מָה?

עַל מִזְבַּחָהּ שֶׁל הַקִּדְמָה?

וְהִתְדַּרְדֵּר מָהֵר מָהֵר

לְחַשְׂפָנוּת וּלְשֶׁצֶף קֶצֶף

וּלִסְגִּידָה לְעֶגֶל כֶּסֶף?

לְקַנְיוֹנִים, לְדִסְקוֹטֶקִים

לְצָרְכָנוּת וּלְצַרְחָנוּת?

 

נָכוֹן! יֵשׁ פְּנַאי

וְיֵשׁ תִּקְשׁוֹרֶת עַד בְּלִי דַּי

מַבּוּל  שֶׁל יֵדַע וְשִׁכְלוּלִים

וְחִדּוּשִׁים וַאֲמְצָאוֹת

לְלא כָּל גְּבוּל

אַךְ עִם מָנוֹת שֶׁל הַטְעָיוֹת

וְשֶׁל בִּלְבּוּל.

 

אֵיך? אֵיך נוֹלָדְּתִי לא בְּעִתִּי

בְּלִי מַזָּל, לְכָזֶה מַעְגָּל?

חוֹנִי אֲנִי! לא מְעַכֵּל!

אֵיזֶה מַבּוּל שֶׂל חִדּושִׁים

רוֹבּוֹטִיקָה עִם עִנְּבֵי זַעַם

וּבְאושִׁים

וּמְעַט מוּסָר וְאֶתִּיקָה?."

עזרא מורד

  

  

  

 

 

 

 

 

 

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר