"פאנטום האופרה" הפך לאייקון עולמי בזכות המסכה המפורסמת שהפכה למזוהה עם המחזמר. מיליוני צופים ברחבי העולם הביאו לכך ש"פאנטום האופרה" יהיה המחזמר אשר שרד את משך הזמן הארוך ביותר על במות ברודווי וכן המחזמר הרווחי ביותר אי פעם, ולמעשה המחזמר מציג ללא הפסקה מאז שנת 1988. המחזמר "פאנטום האופרה" נחשב לאחד מהישגיו האומנותיים הבולטים ביותר של אנדרו לויד וובר, המלחין הבריטי הידוע, אשר אחראי לכמה וכמה מחזות זמר שזכו להצלחה כבירה, וביניהם : "חתולים", "אוויטה", "ישו כוכב עליון" ואחרים. לצורך העלאת "פאנטום האופרה" המשיך וובר את שיתוף הפעולה שיצר עם קמרון מקינטוש במחזמר "חתולים", שכן וובר השתעשע בהעלאת מחזמר אשר מתבסס על הרומן "פאנטום האופרה" אשר נכתב ע"י גסטון לרו. יחד עם זאת, וובר ראה בעצמו מפיק בתחילת התהליך, אולם לבסוף הוא זה אשר הלחין את המוסיקה, ואליו הצטרף צ'ארלס הארט לכתיבת הפזמונים וריצ'ארד סטילגו לכתיבת המחזה. יצוין, כי המחזמר זכה בשבעה פרסי טוני יוקרתיים ובעשרות פרסים נוספים, ומאז העלאתו גודשים צופים רבים תיאטרון מג'סטיק בברודווי מדיי יום ביומו, מה גם שהמחזמר מוצג במקביל בווסט אנד בתיאטרון בו הועלה לראשונה בשנת 1986. כמו כן, בשנת 2004 הופק מחזמר קולנועי, אולם הוא לא זכה להצלחה רבה על אף הציפיות הגבוהות.
המחזמר, שעבר מספר שינויים ביחס לרומן של לרו, נפתח במכירה פומבית, אשר מתרחשת זמן רב לאחר התרחשות האירועים המתוארים במחזמר, ובה רוכש פטרון האופרה, ראול דה שאניי, תיבת נגינה עבור כריסטין אהובתו. כמו כן, נמכרת נברשת גדולה, אשר עיטרה את תקרת בית האופרה לה גרנייה בפריס, והופלה ע"י פאנטום האופרה, ובאמצעות החזרתה של הנברשת אל תקרת אולם התיאטרון, ישנה חזרה לעבר ולסיפור המדובר. בית האופרה נמכר לזוג מנהלים חדשים, אשר מגיעים אל המקום בעיצומן של החזרות לאופרה "חניבעל", וכוכבת האופרה, קרלוטה, מפסיקה את החזרה בעקבות תאונה, לה גרם פאנטום האופרה. אחת הרקדניות מציעה שכריסטין, נערת מקהלה, תחליף את קרלוטה בתפקידה, והיא למעשה קיבלה שיעורים מ"מלאך המוסיקה", הוא פאנטום האופרה. ראול מחזר אחר כריסטין, אולם היא מתחמקת ממנו על מנת להתכונן לשיעור נוסף, ופאנטום האופרה נתקף קנאה עזה, ומחליט להימלט עם כריסטין ולזכות באהבתה בעזרת מוסיקה מיוחדת שהלחין. כריסטין מגלה את פניו המעוותות של פאנטום האופרה, ולאחר שהיא נשבעת לו אמונים, הוא משחרר אותה. הפאנטום מעביר הנחיות למנהלי האופרה, אולם הוא מתמלא זעם כשאינם סרים למרותו, ומביא לתאונות נוספות באופרה. בהמשך כריסטין וראול מתארסים, והפאנטום מעביר למנהלי האופרה יצירה שכתב עם הוראות מדוקדקות לביצועה, וראול והמנהלים מנסים לטמון פח לפאנטום ולחסלו באמצעות צלף, והמזימה אינה יוצאת אל הפועל. ברגע שבו הפאנטום מציב לכריסטין אולטימטום המאלץ אותה לבחור בין חיים איתו לבין מותו של ראול, היא בוחרת בפאנטום, אולם לבסוף הוא נעלם והמסכה נותרת ראיה למותו לכאורה.
כוונתו הראשונית של וובר הייתה הפקת מחזמר בסגנון מוסיקלי התואם את "מופע האימים של רוקי", אולם לבסוף הלחין מוסיקה המשלבת מרכיבים גותיים ורוקיסטיים לצד מרכיבים אופראיים. עוד טרם השלמת המחזמר כולו ייעד וובר את התפקיד של כריסטין מראש לאישתו דאז, שרה ברייטמן, אולם התפקיד של הפאנטום לא לוהק מראש, ומייקל קרופורד הצטרף מאוחר יותר, ובזמנו היה מוכר לקהל הבריטי בתפקידים קומיים כדוגמת מחזות הזמר הקולנועיים "הלו דולי" ו"דבר מצחיק קרה". בעקבות הליהוק המוצלח מספר שירים מתוך המחזמר זכו להצלחה מסחררת מיידית : "the phantom of the opera", "think of me", "all i ask of you", "the music of the night", ובהמשך זכו לביצועים שונים ע"י טובי הזמרים בעולם. עוד יצוין, כי אותו צוות שחקנים ראשוני נדד עם המחזמר מהווסט אנד לברודווי, וגם שם, כאמור, זכו לתשואות רמות.
הארולד פרינס יצר מחזמר מרהיב במיוחד ורב משתתפים, וכאשר עלה לראשונה היה פורץ דרך בתחום המחזמר בהיבט ההשקעה הכלכלית שבו ובמרכיבים החזותיים שבהם נעשה שימוש. לא בכדי נבחר תיאטרון הוד מלכותה בלונדון כאולם התיאטרון שבו יועלה "פאנטום האופרה", שכן זהו אולם התיאטרון בעל הבמה העתיקה ביותר בעולם שעודנה תקינה. בנוסף לכך, בזכותו של מרטין לוואן עוצב גם סאונד שבאמצעותו כל צופה ב"פאנטום האופרה" מרגיש כאילו הוא נמצא בבית האופרה לה גרנייה בפריס, והדבר בא לידי ביטוי בצליל ההיקפי, אשר מאפשר את הפיכת אולם התיאטרון לרדוף רוחות לכאורה ולהציף אותו בדרמה, במסתורין ובפחד באמצעות הסאונד. בהקשר זה יצוין כי התזמורת בניצוחו של דיוויד לאי הייתה נפלאה, והיא שיקפה באופן מיטבי את עוצמתה של המוסיקה שהלחין וובר. זאת ועוד, אין ספק, שהרומן שכתב לרו טומן בחובו פרטים רבים אודות הפאנטום ועברו, ולכן העלאת מחזמר המבוסס על הסיפור אפשרה ליצוק לתוכו משמעויות רבות נוספות, אשר לא הובאו לידי ביטוי בסרטי הקולנוע שקדמו למחזמר.
ב"פאנטום האופרה" מושג איזון בין הקטעים המוסיקליים לבין הקטעים המשחקיים, ופרינס הצליח לעצב מערכת יחסים מורכבת בין פאנטום האופרה לבין כריסטין, אשר נראית כמערכת יחסים בלתי אפשרית, ואין ספק שפרינס הצליח לעצב אותה היטב יחד עם צוות השחקנים. הפאנטום מנצל את העובדה שאביה של כריסטין סיפר לה על אגדת מלאך המוסיקה, ומסיבה זו היא נסחפת אחריו ואחרי המוסיקה שהוא מלחין. כאשר פניו המצולקות והמחרידות של הפאנטום משתקפות מולה, היא מבינה שהוא אינו מלאך המוסיקה, אלא בן אדם, ועל כן, כאמור, היא בורחת ממנו. כמו כן, ישנה התייחסות לאימה שמטיל הפאנטום בקרב מנהלי בית האופרה, אשר מונעת מתוך שאיפתו לשלמות ומתוך גאונותו המוסיקלית אשר לא זכתה להערכה מתאימה. בסיכומו של עניין, שאלת דמותו של הפאנטום המשתקפת בעיני הסובבים אותו היא שאלה אפופת מסתורין, ואישיותו ומניעיו נותרים בחלקם בגדר חידה גם בסיומו של המחזמר.
מריה ביורנסון עיצבה תפאורה מתחלפת וייחודית וכן תלבושות ססגוניות, אשר התאפיינו בירידה לפרטים הקטנים ביותר - פאות, איפור, תכשיטים, מסכות ושלל אביזרים שונים, וכל אלו בד"כ מזוהים עם הפקות אופראיות. בנוסף, התאורה שעיצב אנדרו ברידג' אף היא תרמה רבות לאווירה הדרמטית במחזמר, והשימוש המצוין בהאפלה ובאור דמוי נרות הוסיפה לאימה שמקרין הפאנטום. ג'יליאן לין עיצבה כוריאוגרפיה מצוינת ברוח התקופה המדוברת, אשר שיקפה היטב את סגנון הריקוד שהיה נהוג בזמנו בבתי האופרה, ולמעשה סגנון שונה מאוד מהסגנון הנהוג כיום בבתי אופרה.
ג'ון קודיה בתפקיד פאנטום האופרה היה מצוין בתפקיד, והוא מצליח ליצוק לתוכו את הדרמה הדרושה הן בשירתו והן בסגנון המשחק שלו, אשר משלב בין שימוש מוקפד בשפת הגוף ובעובדה שהפאנטום הוא דמות מעוותת לבין השימוש באינטונציה הנכונה. כמו כן, הוא שיקף היטב את אהבתו של הפאנטום לכריסטין ולקולה הייחודי ואת היותו מלחין גאון שכישרונו אינו מוכר. עוד יצוין, שכיום קודיה הוא השחקן היחיד בברודווי אשר גם גילם את תפקיד פאנטום האופרה וגם את תפקיד ז'אן ולז'אן במחזמר "עלובי החיים", והוא ניחן בגוון טנור חזק ועוצמתי, שהופך אותו לבחירה מוצלחת לתפקיד.
ג'ניפר הופ וויליס בתפקיד כריסטין הייתה טובה מאוד, והצליחה ליצוק אל תוך הדמות את העובדה ששלושה גברים מתמרנים אותה - אביה וסיפוריו על מלאך המוסיקה, וכן הפאנטום וראול, אשר מאוהבים בה. יצוין, כי היא הפגינה ביצועים קוליים טובים, אך לא סוחפים יתר על המידה, ויחד עם קודיה היא עיצבה באופן מרשים ומדוקדק את מערכת היחסים המורכבת שבין הפאנטום לבין כריסטין.
ריאן סילברמן בתפקיד ראול היה טוב מאוד, אולם לא הצליח להאפיל ולו לרגע על קודיה מבחינה קולית, והדבר היה בעייתי מעט מבחינת הסיפור, שכן מתואר מאבק על לבה של כריסטין בין הפאנטום לבין ראול. בנוסף, פטרישיה פיליפס בתפקיד קרלוטה עשתה עבודה מצוינת, ועל אף שהיא נמצאת זמן קצר יחסית על הבמה, היא הצליחה להרשים ביכולותיה הקוליות ובמשחקה המחושב. כמו כן, בלטה כריסטין ג'. הובארד בתפקיד מאדאם ג'ירי, ואף היא יצקה מסתורין אל תוך הדמות בהקשר של יחסיה עם הפאנטום.
סיכום : מחזמר קלאסי ומרהיב, שככל הנראה ימשיך למלא את אולמות התיאטרון ברחבי העולם גם בשנים הקרובות. אל תחמיצו!