מס' צפיות - 365
דירוג ממוצע -
השורקים במשרוקית
מאת: אברי שחם 10/04/10 (09:35)

פרשת ענת קם עוררה סערה תקשורתית, אשר מעטים כמוה זכורים בישראל. בעיתוני סוף השבוע וביומני הטלוויזיה כמעט ולא עסקו בנושא אחר וקיבלתי בברכה את החלטת העורכים, שמצאו בכ"ז מקום לדיווח על חתימת ההסכם החשוב בפראג בין נשיאי ארה"ב ורוסיה, על צמצומם ההדרגתי של ראשי הנפץ הגרעיניים שברשותם.

אינני נוטה להצטרף למקהלת המקטרגים והמסנגרים על מניעיה ומעשיה של ענת קם. העובדה המעניינת ביותר עבורי ברגע זה היא, כי הנערה גזרה על עצמה אלם ומזה ארבע חודשים מסרבת להתראיין ולהתבטא בעניינה. אינני סבור, כי היא עושה כן מתוך צניעות. התנהגות כזאת מצד נערה בעלת כושר הבעה מפותח, שמגיל 16 וחצי עוסקת בכתיבה, עשוי לנבוע מתוך מבוכה, או עשיית חשבון-נפש על הסערה הבלתי-מידתית שמעשיה עוררו והמהירות בה אנשים המומים גזרו את דינה למאסר עולם לכל הפחות, אם לא לגרוע יותר מזה. השאלה המתבקשת, אם היא סיכנה את ביטחון המדינה, מדוע לא נאסרה? העובדות על תוכן המסמכים וכמותם המדויקת, נזקם לביטחון המדינה, יתבררו במהלך המשפט - אם יתקיים בכלל משפט כזה ולא יוטל צוו איסור פרסום על פרטיו.  

לי יש עניין רב יותר בנושא הכללי של חושפי שחיתויות (או מדליפים, תלוי את טובת מי משרתות החשיפות) בצמרת, בממסד, בארגונים כלכליים, בצבא.

לעתים נוצרים בשפות שונות מונחים בעלי משמעות, המצליחים במילה אחת להביע יותר מפסקה שלמה בויקיפדיה. כזה הוא המונח בו מכנים באנגלית את חושף השחיתות, ה-whistleblower, שהתרגום המילולי שלו הוא 'שורק במשרוקית'. האם אינכם מדמים בדמיונכם לשמע מונח זה אדם קטן ואפור, שללא רצונו הפך לעד למעשה נבלה, מרמה בקנה מידה גדול, שחיתות שלטונית, הזנחה פושעת, התנהלות המסכנת את בריאות הציבור, פגיעה בזכויות אדם, התעללות בבעלי חיים, הפרת חוק, רצח חפים מפשע וברשותו רק משרוקיתו, בה הוא מנסה נואשות להביא מעשים אלה לתשומת לבם של הגורמים שבכוחם לנקוט בצעדים מתקנים?

יש צורך בתעצומות נפש, כדי להפוך לחושף שחיתות. אתה מסכן את מקום עבודתך, פרנסתך, את כבודך, לעתים גם את חייך, נחשף לתביעות משפטיות ואף בהאשמה, כי אתה בוגד. בישראל, כמו גם במדינות אחרות, קיים חוק הבא להגן על חושפי שחיתויות. "הכוונה להגנה על חושף שחיתות שהתלונן על הפרת חוק או תקנות במקום העבודה או בקשר למקום העבודה, ולגבי גופים ציבוריים, גם על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין. החוק אוסר על מעביד לפטר עובד כזה" (מתוך הויקיפדיה).

פרשה ראשונה שעולה בדעתי בהקשר זה היא זו של 'ווטרגייט', שערורייה פוליטית שהתרחשה בארה"ב בימי מלחמת וייטנאם ובה whistleblower עלום מצמרת השלטון שכיניו היה 'גרון עמוק', חשף בפני שני עיתונאים פעולות בלתי חוקיות שננקטו על ידי אנשי הממשל נגד מפלגת האופוזיציה הדמוקרטית. הסערה הציבורית והמשפטית שקמה בעקבות החשיפה, הביאה להתפטרותו של הנשיא ניקסון, כמה ימים לפני שעמד להיות מודח על-ידי הסנאט.   

ב-2002 כיכבו שלוש חושפי שחיתויות בשערו של הטיים מגאזין, הנפוץ היותר בעולם, גם בעידן הדיגיטאלי. אחת מהן הייתה קולין ראולי, עובדת הבולשת הפדראלית (ה-fbi), שגרמה לסנסציה כשדיווחה למנהל הבולשת בוושינגטון על מחדל התעלמותו של המשרד בו עבדה מאזהרות, כי אחד ממפוצצי מגדל התאומים בספטמבר 2001, מהווה סכנה ביטחונית ויש לחקור אותו.

גם בארץ לא חסרו לנו פרשיות דומות. אולי הזכורה ביותר היא פרשת קוו 300, בה חטפו ארבע מחבלים אוטובוס של 'אגד' והחזיקו את נוסעיו כבני ערובה, כנגד שחרור אסירים הכלואים בישראל. בפעולת חילוץ של צה"ל נהרגה אחת הנוסעות ושני מחבלים, אולם לציבור דווח, כי ארבעתם נהרגו. תוך עקיפת הצנזורה, ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מתוך ה"ניו יורק טיימס", לפיה שניים מהמחבלים נותרו בחיים. כעבור מספר ימים פרסם העיתון גם צילום, בו נראה אחד המחבלים אחר לכידתו כשהוא בריא ושלם.

בתגובה לפרסום הוצא צו סגירה למשך מספר ימים ל"חדשות". עובדי העיתון הועמדו לדין על עבירות על חוקי הצנזורה ומשפטם נסחב בערכאות שונות במשך כעשר שנים, עד שזוכו מכל אשמה בידי בית המשפט העליון.  

ב-1984, שנת התרחשות פרשת קוו 300, היה יחסית קל להונות את הציבור. רק מעטים קראו עיתונות-חוץ ואילולא מעשיהם האמיצים של עיתונאי "חדשות", מי יודע מתי, אם בכלל, היה נודע ברבים על הוראת ראש השב"כ להרוג את שני המחבלים והביצוע הבהמי של הפקודה בידי ראש אגף המבצעים שלו ואנשיו, שהכו את האסירים הכפותים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד שמתו.

במשך יותר מארבע עשורים של שירות צבאי והשתתפות פעילה בשלוש מלחמות, גם אני הייתי מודע לשתי התרחשויות שבמבט לאחור היוו בהחלט עבירות על ערכי המוסר והקוד האתי הקורא לטוהר הנשק, שצה"ל חרת על דגלו. כיום אני מתקשה לדלות מזיכרוני את הפרטים המדויקים של המקרים שהתרחשו בשנות ה-50, שמות משתתפיהם, את מיקומם והתאריך בו אירעו, אבל לא זאת הנקודה. אומנם אני משוכנע, כי מעשים אלה בוצעו בידי קצינים זוטרים ומש"קים, ללא ידיעתם ואישורם של הדרגים הפיקודיים העליונים, מה שאינני מבין, כיצד לא עלה בדעתי שלי לדווח עליהם לדרגים אלה.

ההסבר היחידי שיש לי, כי בדורנו חלה התקדמות חיובית עצומה במודעות הציבורית לערכי היסוד, לחופש העיתונות, לדמוקרטיה. הדבר דומה לנתוני הסטטיסטיקה המצבעים למשל על עלייה חדה במספר מקרי האונס, אבל האמת מאחורי המספרים היבשים היא לא שמקרי האונס התרבו בימינו, כי אם גדל מספר המקרים המדווחים. במשך עשרות השנים שעברו מאז חקרו מספר וועדות את התנהלותו של צה"ל והגישו מסקנות מחייבות. הראשונה בהן הייתה "וועדת זורע" שחקרה את פרשת קוו 300, וועדת כהן חקרה את אירועי סברה ושתילה, וועדת אור את אירועי אוקטובר 2000, חוק כבוד האדם וחירותו נחקק ב-1992, ב-2005 הורה בג"ץ לחדול מהשימוש ב'נוהל שכן', ב-2006 קבע בג"ץ מגבלות לסיכול ממוקד ואלה הם דוגמאות אחדות בלבד לשינוי שחל בנו כולנו.

אינני מסוגל לשחזר את מחשבותיי מאותם ימים רחוקים, הייתי צעיר ללא ניסיון חיים, חדש יחסית בארץ, אבל אני יודע כיצד הייתי נוהג כיום! אני גם חושב, כי חובתו של כל אזרח בעל מצפון היא לשרוק בכל כוחותיו במשרוקיתו, אם הוא נתקל במעשה בלתי מוסרי, בעבירה על החוק, בפגיעה בדמוקרטיה.    

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר