ניחוח דשא מאת אבי בן-יוסף

הספר מקפל בתוכו את ניחוחות בית הספר החקלאי במקווה ישראל בשנות השבעים. גיבור הספר, אלון, הגיע אליו לאחר שסולק מבית הספר בעיר מגוריו - בני ברק.

פרקי הספר מביאים בסדר כרונולוגי את סיפור ההסתגלות של אלון לחיי הפנימייה שהיה מלווה בחריקות לא מעטות אך בסופן הפך לאחד מן החבר'ה ואף לאחד המובילים.

הספר משופע בסיפורי אהבות הנעורים של אלון אשר היו מלוות גם בשברון-לב. יש מספר פרקים לא מבוטל על תעלולים שונים ומשונים שרקחו תלמידי הפנימייה ויש סיפורים על אירועים ברפת, בלול, בדיר ובמוסך הטרקטורים - שהרי בבית ספר חקלאי אנו עוסקים.

יש כאן סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת הוא על אלון הבוגר המגיע לעבוד כמדריך בפנימייה ושם פוגש במעיין בת השבע-עשרה. הם מתקרבים (קירבה אפלטונית) והוא מספר לה בפרטי פרטים על שנותיו ב"מקווה". בתחילה זה נראה לי מאולץ ולא כל כך אמין שגבר צעיר יספר לנערה הכל על יחסיו עם אהובות קודמות. בעקבות הסוף החזק והמרשים שיניתי במקצת את דעתי. אני עדיין חושבת שאפשר היה  להגיש את הסיפור קצת אחרת.

כתבתי שגיבור הספר הוא אלון אולם אפשר להתבונן בסיפור מזווית אחרת ולומר שגיבורת הסיפור היא "מקווה", הפנימייה המיתולוגית שבה התרחשו כל המעשים המסופרים בספר. יחסיו של אלון עם "מקווה" הם מורכבים. היו לו שם תקופות טובות וטובות פחות אך ממרחק השנים (כפי שקורה לכולנו עם הנוסטלגיה) היא זוהרת. כאשר הוא מטייל בשביליה, שלושים שנה לאחר שעזב אותה, הוא פוגש מחדש בעברו.

אמר כבר המשורר ש"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", אין ספק ש"מקווה" הטביעה את חותמה העמוק בחייו של אלון וזכרה לא ימחה ממנו.

אינני יודעת אם היה לספר עורך. נראה לי שצריך היה פה ושם לקצץ. יש מספר קטעים החוזרים על עצמם בנושא אהבות נעוריו של אלון אשר לדעתי מיותרים מאחר ואת הפואנטה כבר הבנתי מוקדם יותר. שפתו של המספר עשירה וקולחת וגם כאן אני סבורה שעורך היה צריך למחוק מילים שאינן מתאימות (חארות, קקי, "יצא לי מן התחת" וכד'). לי זה הפריע.

במהלך הסיפור מביא הגיבור מספר שירים, פרי עטו, אשר לדעתי הם יפים, רגישים ומעשירים את הספר.

מי שחובב נוסטלגיה ואוהב להיזכר בתקופת שנות השבעים שללא ספק הייתה תמימה הרבה יותר מזו של היום, ייהנה מן הספר הזה.

את הספר ניתן לרכוש ישירות מן המחבר במשלוח מייל לכתובת nihoah@webow.com במחיר 55 ש"ח (כולל המשלוח