מס' צפיות - 364
דירוג ממוצע -
Hamlet / Broadway - ביקורת
מאת: אלעד נעים 13/11/09 (22:21)

בביקור האחרון שלי בניו יורק אחת ההצגות שסיקרנו אותי ביותר הייתה "המלט", אשר הגיעה לסבב הצגות בברודווי בתיאטרון ברודהרסט לאחר סבב הצגות בווסט אנד בלונדון, אשר דווקא זכה לביקורות פושרות למדיי, שלא לומר צוננות. הוחלט להעלות הפקה זאת בכיכובו של ג'וד לאו, אשר שיחק במספר סרטי קולנוע הוליוודיים כדוגמת "הכישרון של מר ריפלי", "אלפי", "קולד מאונטיין", "הטייס" ואחרים, וכאחד שלא העריך את לאו יתר על המידה, דווקא מצאתי עניין רב בהצגה, אולי יותר מכל בשל האפשרות לצפות בהצגה שייקספירית קלאסית בברודווי ולהתרשם בעצמי.

 

"המלט" מזה שנים נחשב כגיבור הטראגי שהוא סמל למאבקו של הפרט על מקומו בעולם, והמחזה עצמו נחשב כאחד ממחזותיו המפורסמים והמצוטטים ביותר של וויליאם שייקספיר, ואולי אף המפורסם ביותר. רבים מסכימים כי זוהי אחת מהיצירות הגדולות ביותר של שייקספיר, שלא לומר המורכבות ביותר, אשר ניתן להביאה לידי ביטוי בפרשנויות בימתיות שונות. דמותו של המלט היא דמות מרתקת וקשה לניתוח גם ברמה הפסיכולוגית, ולא בכדי היא נחשבת כאחת הדמויות הקשות ביותר לגילום עבור שחקנים, מה גם שזהו תפקיד תובעני ביותר בהיבט היקף הטקסט.

 

המחזה מתאר את קורותיו של נסיך דנמרק, המלט, אשר אביו מת בפתאומיות, ואימו, גרטרוד, נישאת לדודו קלאודיוס. רוחו של אביו נגלית מולו, ודורשת ממנו לנקום בקלאודיוס, אשר רצח אותו על מנת לרשת את כיסאו. מאחר שהמלט מתלבט מהם צעדיו להמשך, נוצרת מנקודה זו ועד סיום המחזה שרשרת של אירועים טראגיים - רצח בשוגג של פולוניוס, יועצו של מלך דנמרק ; שיגעונה של אופליה, בתו של פולוניוס ואהובתו של המלט, ולאחר מכן התאבדותה ; מותם של חבריו של המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן ; מותם של גרטרוד ושל קלאודיוס וכמובן מותו של המלט.

 

הבמאי מייקל גראנדייג' בחר להעלות את המחזה בגרסתו המלאה והארוכה, ויצר הצגה מרתקת, אחידה מבחינה התפיסה הבימתית, מאוזנת מבחינת השילוב בין הטקסט השייקספירי המקורי והמלא לבין פרשנות מודרנית ואקטואלית. בנוסף, הוא הביא את השחקנים למיצוי מלא של יכולותיהם המשחקיות ולהבנה מעמיקה של הדמויות ושל הערכים אשר מניעים אותן, דבר אשר בא לידי ביטוי בבירור בדמויות המדויקות והמלוטשות להפליא. דמותו של המלט אשר עומדת במרכז המחזה לא נבנתה על טהרת הפילוסופיה ועל חיפוש משמעות החיים והצדקת הקיום, אלא על טהרת הצדק אותו רודף צעיר אידיאליסט וזועם.

 

במחזה מצהיר המלט כי "אליסינור היא בית סוהר", וע"פ שורה זו עיצב הבמאי את ההצגה כולה, ויחד עם הצוות הטכני גיבש תפיסה זו לכל אורך ההצגה. התפאורה והתלבושות שעיצב כריסטופר אוראם כללה סלעים שחורים וגדולים סביב הבמה, חלונות גבוהים, צרים ומסורגים ואביזרים מינמליים ואלגנטיים, תלבושות אלגנטיות ומודרניות בגוונים שחורים ואפורים, וכל אלו הצליחו לשרת היטב את פרשנותו של הבמאי. מעצב התאורה, ניל אוסטין, יצר תאורה אפלה למדיי, כאשר מן חרכי החלונות הגבוהים האירו פנסים באור עמום אשר דימו אור יום חורפי, ולמעשה פרט להארה ישירה של השחקנים, כמעט שאין שינויים תכופים בתאורה. יתר על כן, מעצב הסאונד והמלחין, אדם קורק, יצר אוסף של קולות ושל צלילים אשר מאפיינים בתי סוהר כדוגמת דלתות אשר נפתחות ונסגרות בקול רועם, לצד מוסיקה מותחת במעברים בין התמונות השונות.

 

ג'וד לאו בתפקיד המלט הפגין כישרון משחק ורסטילי ווירטואוזי, אשר נע בטבעיות ראויה לציון בין שני קצוות קיצוניים - המלט המיוסר והמדוכא, אשר חש שכולם נגדו, מול המלט הכריזמטי וחדור הלהט להגשים את האידיאלים שלו ולהביא לעשיית צדק. במסגרת ההצגה הוא מפגין כישרון דרמטי (ואף קומי) יוצא מן הכלל, ומצליח ליצוק תוכן רב לדמותו של המלט, תוך הבלטת המורכבות שבה, מה גם שיש לו נוכחות בימתית כובשת וממגנטת. יש הטוענים כי המלט הוא למעשה סכיזופרן או שלקה בנפשו בעקבות מות אביו, וכמובן לא מן הנמנע שאירועים אלו הביאו אותו לכדי שיגעון, ובהחלט לאו משקף זאת בסגנון המשחק שלו. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי בצורה מצוינת את העובדה שמלחמתו של המלט אינה מלחמה אישית, אלא מלחמה למען הכלל ולמען הצדק, וכאשר הוא נכשל במלחמתו התוצאה היא אבדון של הכלל, שכן כל הדמויות המרכזיות במחזה מוצאות את מותן.

 

ג'רלדין ג'יימס בתפקיד המלכה גרטרוד הפגינה משחק מרשים, כמלכה אשר התאלמנה בטרם עת ובפתאומיות, תוך שהיא מוצאת נחמה בקלאודיוס, אחיו של בעלה. קווין ר. מקנאלי בתפקיד קלאודיוס היה מעולה, והרשים בדמותו של היורש התככן, אשר אט אט מבין שהמלט הבין את מזימתו, וחושש מכך, ועל כן מנסה להיפטר ממנו.

 

רון קוק בתפקיד פולוניוס היה מצוין, והוא ביטא היטב במשחקו את שותפותו לפשע של קלאודיוס, תוך שהוא משלם את המחיר על כך במותו שלו ובהתאבדותה של בתו.  גוגו מבאטהא-ראו בתפקיד אופליה, בתו של פולוניוס ואהובתו של המלט, הייתה מרשימה במיוחד, והמחישה היטב את הידרדרות מצבה הנפשי, אשר בסופו של דבר מביאה להתאבדותה. גווילים לי בתפקיד לארטס, בנו של פולוניוס, עיצב דמות מדויקת ומשכנעת של הצעיר האימפולסיבי והנקמן, אשר מהווה את הניגוד המוחלט לאופיו של המלט.

 

מאט ריאן בתפקיד הורציו, חברו הטוב של המלט, היה מעולה והפגין משחק עקבי ומאוזן, וניכר כי הוא מונע מתוך רגישות ומתוך דאגה להמלט, והוא חבר אמת עבורו אשר נאמן לו. לעומתו, ג'ון מקמילן בתפקיד רוזנקרנץ והארי אטוול בתפקיד גילדנשטרן עיצבו יחד דמויות אמינות, והמחישו את גורלם הידוע מראש לאור היעדר נאמנותם.

 

 

סיכום : הצגה מעולה ומרשימה, מלוטשת להפליא ובביצוע פנטסטי של ג'וד לאו. אל תחמיצו! ההצגה מועלית מדי ערב בתיאטרון ברודהרסט בניו יורק עד 6.12.09.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר