איני מדבר לא בשם הרגש ,לא בשם המוסר ולא בשם הצדק שכן אין אלו מעניינה של המדינה' אלא בשם הסדר.
אם רגש ינחנו בענייני מדינה הרי שנועדנו כולנו לאבדון. בהקשר המוסר איני בטוח אם קיים הוא ואני אף משווה אותו לתפיסה בדבר קיומו של האל,קיום אשר רק אמונת האנשים מגדירה אותו ומשנה את חוקיו ומגבלותיו בהתאם לאלו האוחזים באמונה זו.
והצדק? הצדק גם הוא משתנה מאדם לאדם והאמת המכילה את הצדק משתנה אף היא בהתאם לאדם.
תפקידה של מדינה אינה עשיית צדק אלא סדר. ובשם הסדר הטוב מדבר אני, הסדר שנועד לשמור על ביטחון האזרחים המרכיבים את המדינה.סיבה לקיומה של המדינה היא הביטחון הפנימי והחיצוני שהיא אמורה להעניק לאזרחיה.
זה זמן רב נישמעים חוקרים הטוענים כי אין מרפא לסאדיזם רצחני, ואם כך הדבר מדוע שאנו האזרחים נממן במו כספנו טיפול רפואי או נפשי שאין בו תועלת? מממנים אנו האזרחים ישיבתם של רוצחים שפלים אשר לרוב חוזרים על מעשיהם גם לאחר שהם משתחררים ,אין האזרח חי בבטחון,יתרה מזו הוא מממן את שהות הרוצחים ודואג להם לקורת גג ואוכל,ולעיתים די מזדמנות רוצחים אלו מנהלים עניינהם אף בתוך כותלי בתי הסוהר. סוגיית המחבלים מבחינתי היא משנית לעונש המוות על אף השלכות שאולי רצוי לדון בהם בהקשר אחר יש להחיל עליהם עונש מוות .
כיום אין אדם החי בביטחון, אנשים רוצחים , ויודעים כי המחיר אותו הם ישלמו קטן אל מול מעשיהם,הם צריכים להבין כי מוות בזדון יגרור אחר עונש קשה ,אין די לדידי ב20 שנה לגרום להם להבין כי מה שעשו נורא הוא,הם צריכים להבין את חומרת מעשיהם וכול אדם השוקל לקחת חייו של חברו צריך להבין זאת. במצב הנוכחי היום אין רתיעה ממערכת הענישה ולכן עליה להיות ללא פשרות,למען הסדר ,למען שמירת שלום הציבור.
ראו היום כיצד אדם הורג ומקבל שלוש שנים רק כי התעצבן על מישהו שנגע בו בטעות.למה שלוש שנים? כי הוא לא תכנן את הרצח זה היה דחף רגעי בלבד. את הסדר חייבים להחזיר לרחובות אחרת אין הצדקה למדינה, שכן המדינה היא סדר.