בת-אור קאלו כותבת ברוח הרוק האמריקאי העכשווי. יש בשירים שלה גם גרוב שחור לגמרי שאני לא יודע מאיפה היא הביאה אותו ואיכות של מועמדים טובים של אמריקן איידול ומצד שני, גם את ג'ף באקלי, ניק דרייק וארומת סינגר סונרייטרים ליריים בעלי מלודיות מרגשות.

אלבום הבכורה הצנוע, הכולל רק שמונה רצועות, עלול להיות להיט מפוצץ בארץ ובחו"ל ותזכרו מי כתב עליו ראשון.

מוצר כזה כמו "פלאש אנד בונס" של קאלו הוא לא משהו שאפשר למצוא בקלות בארץ - גם ברמת ההפקתית וגם בעירבוב הז'אנרים היוצר תוצאה שלוקחת אותנו למחוזות החוף המערבי.

אפשר בקלות לשמוע את השירים של בת אור קאלו מתנגנים בפסי הקול של סדרות "רומנטיות" אמריקאיות כמו ג'ק וג'יל והחיקויים שלהם, סרטי נעורים שהשירים הם החלק היחיד המקורי בהם אבל גם סרטי אינדי סאנדסיים וכיו"ב.

מצד שני, ייתכן שלמכור את זה לאמריקאים זה כמו קרח לאסקימוסים, אבל יו 2 וקולדפליי כבר הוכיחו שזה אפשרי. וכמו כן, ישראלית ששרה באנגלית, יכולה לתת לאמריקאים פרספטיבה. כי בת אור קאלו שרה על סקאלה רחבה כל-כך של רוק אמריקאי שהם יכולים סוף סוף להבין מה יש להם ביד ולא להתספק בחד מימדיות שנובעת ממדיניות המשטיחה של חברות התקליטים האמריקאיות.

נקווה שבדיסק הבא, שלהערכתי כבר יעשה בארה"ב, תדע קאלו גם לעלות רמה וגם לשמור על עצמה מקבוצות מיקוד של נוער ששומע רק פאנק מטאל מצד אחד וסבתא ששומעת רק היפ הופ ובלוז מצד שני.

לגבי אותנטיות ישראלית - אני לא חושב שזה שאמן מגיע מישראל אומר שהוא חייב לעשות משהו שהוא בהכרח "ישראלי" ולכן נאמץ לצורך האלבום של בת-אור קאלו את מושג האותנטיות הניטשיאנית - מה שאהבת וזיהית אותו מיידית עם עצמך. האלבום הזה - הוא אמריקאי (במובן החיובי) וישראלי כאחד. ייתכן שהיא גם האזינה מתישהו בחייה לנקמת הטרקטור.

הפנינים של האלבום הן: ""standing" wave" no more tears ושיר הנושא

מייספייס: http://www.myspace.com/batorkalo

בת אור קאלו, "flesh and bones"

הוצאה עצמית.

להשיג באוזן השלישית, סניפים תל-אביב וחיפה ובאוגדנה בירושלים