הסטודיו למשחק ניסן נתיב מעלה בפעם הראשונה בישראל מחזה פרי עטו של המחזאי יליד ביירות ווג'די מועוואד. לא שמעתי עד כה על המחזאי ובחיפוש חומר עליו לא מצאתי הרבה. הוא בן 41 ,היום מנהל תיאטרון צרפתי במונטריאול אליה היגר לאחר שהות של כמה שנים בצרפת. המחזה מבוסס על זכרונות שלו בהיותו ילד בזמן מלחמת האזרחים בלבנון.  

זאת ללא ספק הצגה חזקה,מרשימה,מרתקת.מבוצעת מצויין על ידי תלמידי השנה השלישית של הסטודיו. המחזה אמור להיות ריאליסטי -חוויות של המחזאי ממלחמת האזרחים אך ככזה יש איתו בעיה. אם הוא ריאליסטי אנו צריכים להאמין  לדברים המסופרים. הוא מתאר דברים שקרו .ההתרחשויות חייבות להיות מתקבלות על הדעת. ב"שרופים" המחזאי הכניס בטראגדיה שכתב כל מה שכבר נכתב בטראגדיות היוניות המפורסמות השונות אך אם הבדל אחד שכאן הכל נמצא במחזה אחד.  

קשה להאמין לכל המיקריות הזו,קשה להאמין שהכל קרה ואמיתי. מה אין במחזה-אכזריות, גלוי עריות כל הצרופים האפשריים עד שנדמה לך שאתה צופה בסיפור מ"אלף לילה ולילה".קצת פחות דמיון,קצת פחות מקריות היה רק מועיל למחזה ולאמינות שלו.  

ביים את המחזה מיכאל רונן. ישראלי יליד ירושליים שלא היתה מוכרת לי אף עבודת בימוי שלו בתיאטראות המקצועיים בארץ.הוא בייים,ככתוב בביוגרפיה שלו שמצאתי,באנגליה גרמניה ואח'.   הבימוי של "שרופים"כמו המחזה קצת בעיתי. הוא לא ממוקד מספיק.לוקח לצופה זמן רב עד שהוא מקשר את כל חלקי העלילה.אמנם בימוי כזה מחזיק את הצופה במתח אך כאן הוא פוגע ברצף העלילתי.גם פיצול  דמותה של האם נאוואל בין 4 שחקניות כבת 15,19,40,60 לא עזר להבנת העלילה ורק סירבל אותה. ברצוני לציין שכל ארבעת הדמוויות שוחקו הייטב ע"י ארבעת השחקניות .  

מיותר היה לדעתי,גם אם כתוב כך בתמליל של המחזה, ל"עקוץ" את ישראל ולתת למחזה גוון פוליטי מרומז נגד ישראל. המחזה תיאר בפרוטרוט את אכזריות הפלנגות בלבנון ואת אי האנושיות בהתנהגותם ולא היה צורך וטעם להכניס את המשפט שהשכנה מהדרום עזרה להם .  

כל מרכיבי ההצגה-העברית-דורי פרנס,תפאורה ותלבושות-אפרת ערבות-רעיון טוב היה לבנות משטח עולה ויורד ולהשתמש בו בכמה סצינות,תאורה-מרטין עדין,מוסיקה מקורית-איציק שושן ותפקידים אחרים  היו טובים מאוד כל אחד בשטחו הוא.   טוב עשה הבמאי שהכניס להצגה אתנחתאות משעשעות,מוסיקליות,בידוריות וריקודיות בתוך העלילה, דבר שנתן אפשרות לקהל לעכל היטב את המעשים האכזריים המתוארים במחזה.  

תוכן המחזה בקיצור נמרץ הוא כזה:נוטריון מקריא לתאומים-בן ובת צוואת אמם נאוואל.לאחר הוראות כיצד לקברה הבת מצוווה להעביר מכתב לאביה שנחשב כמת והבן מצוווה להעביר מכתב לאחיו שלא ידעו שקיים.התאומים יוצאים למסע כדי לנסות ולמסור את המעטפות ותוך כדי המסע מתגלים נסיבות לידתם,חייה האמיתיים של אמם והסיבה לצוואה המשונה.   בהצגה תפקידים ראשיים בודדים וכל שאר התפקידים היו בעצם אפיזודיים. כולם ביצעו את המוטל עליהם בצורה הטובה ביותר.אציין רק כמה מהם שבלטו במיוחד. סימון-עדו ברטל כבנה של נאוואל היה טוב מאוד.הוא שיחק בבטחון,ברגש,בזעם מובן.תחילה הזדעזע מצוואת אמו אך נרגע כאשר נודעו לו המניעים שהובילו למה שכתבה בצוואתה.הוא ביטא שינוי זה היטב במשחקו. ז'אן-אחותו התאומה -לי ברטל היתה שקטה,רגשנית,נכנעת ,שהלכה אחרי אחיה והרגש של בת נשאר גם ברגעים הקשים של קריאת הצוואה. הנוטריון-אורי אוריין היה רציני ,מכובד כיאה לאיש החוק. אנטואן-אלון לוי היה מעולה בתפקידו כאמן וברגעים המעטים כאדם מהשורה. סאוודה-חווה טיזזו היתה טובה מאוד עם דיקציה נכונה, דיברה ברגש,בהבנה וקצת בפאטוס. וואהאב-מיכאל אלוני היה טוב אך יותר מדי אימפולסיבי ופחות מדי רגשי.    

היה זה נסיון מענין ומוצלח של הסטודיו להעלות מחזה של מחזאי לבנוני לא מוכר לקהל הישראלי ולהכיר לנו מחזאות שאנו לא מודעים לה.  

לראות או לא לראות: מומלץ,ביצוע טוב,הסתייגויות שלא מפריעות להנאה המלאה מההצגה. ,

התמונות אלי ליאון