מס' צפיות - 250
דירוג ממוצע -
ההבדל בין אריק ברמן ליהודה פוליקר
מאת: איתמר זהר 19/02/09 (02:29)

1. נקלעתי למונית שהנהג שלה שמע גלי צה"ל. עורכת מוזיקלית שנהפכה לשדרנית אירחה באולפן את אריק ברמן לרגל צאת תקליטו החדש. אלוהים אדירים, זה היה הרבה יותר משעמם מכפי שזה אפשר לדמיין. היא שאלה אותו שאלות הרות גורל כמו "מתי הבנת שאתה רוצה להיות זמר?" הוא ענה בצניעות שמותר לחשוד שהיא קצת מזויפת. וככה זה נמשך ונמשך.

 
2. אין לי שום דבר נגד אריק ברמן. אני לא מכיר אותו וגם לא ממש להוט להתוודע לעולמו הפנימי. וזו בעיני כבר החולשה הבסיסית ביצירה שלו. אילו המוזיקה שלו היתה מסקרנת גם היה גובר הרצון להכיר אותו ואת סיפור חייו. ניסיתי לרגע לחשוב אם זה היה מרגש יותר אילו הוא היה שר באנגלית. התשובה, חד וחלק, היא לא. זה היה כנראה הרבה יותר רע.

 
3. אבל המוזיקה של ברמן היא לא הדבר הכי קרוב לפתטיות שמשמיעים כיום ברדיו. קרן פלס, חברתו לספסל הלימודים ב"רימון", עוקפת אותו בסיבוב. שמעתם את השיר החדש שהיא כתבה לבועז מעודה? אם לא, הרווח כולו שלכם. זה מעורר מחשבות נוגות על הסתמיות בעולם תזזיתי ומרתק. יש כל כך הרבה דברים מעניינים להגיד על החיים, על כישלונות, על אהבות ומה שביניהם גם בלי להישמע בנאלי וצפוי.

 
4. לברמן יש כביכול מודעות עצמית. זו תכונה מבורכת בין רוב הזמרים העכשוויים שמתייחסים אל עצמם ברצינות תהומית. לפעמים נדמה כי הם משוכנעים שהעולם לא יהיה אותו הדבר בלעדיהם. אבל המודעות העצמית של ברמן נבלעת בין הלחנים הדלים והיא בעיקר מתפוררת לנוכח היומרנות של שיריו. הוא מתאר בהם את חייו כרווק הולל-מבולבל שמסתובב בין רחובות העיר לפאבים והמועדונים כאילו כל הבחורות רק מחכות שיפנה אליהן את מבטו.

 
5. אלא שהעיניים כמעט ריקות מתוכן וגם אמת קשה למצוא בהן. מה כן קיים בשפע? יהירות, רברבנות, שביעות רצון עצמית - כל התכונות שהופכות סטרייט ישראלי, אשכנזי ולבן בשנות האלפיים לגבר שלא בהכרח כדאי להיתקל בו בסמטה חשוכה. ממילא יש עותקים שלו, מוצלחים יותר, ב"אולפן שישי" של ערוץ 2.

 
6. ולחשוב שפעם, לא מזמן, היה כאן רוק עירוני בועט. הוא היה סוחף יותר, כובש לב, ששיריו הם יצירה ספרותית בפני עצמה שעומדת גם בלי הלחן והקול. להקת "בנזין", למשל, הציגה בשנות ה-80 דיוקן של גבר צעיר שעוזב את הבית לטובת העיר הגדולה, מותיר אחריו הרהורים, חרטות, אכזבות. הוא היה מרדן, אבל לא מפונק. הוא היה שבור, אבל כל חלקיו הרכיבו את השלם. הוא היה מלא תקווה, וידע שהחיים אינם פשוטים בכלל. והוא היה בעיקר משכנע משום שביקש, וגם הצליח, לצאת נגד המוסכמות בלי לדרוש שכל הסובבים אותו ימחאו לו כפיים על כך. האגו פינה את מקומו ליצירה.

 
7. קורין אלאל, למשל, סיפרה את סיפור חייה בלי להתבייש בשונות שלה. היא פילסה את הדרך כנגד כל הסיכויים, למרות המהמורות והנפילות הרבות שארבו לה. גם כשהממסד כבר הואיל לחבק אותה בזרועות פתוחות היא לא נכנעה לזהות שלה. והיא ממשיכה כך עד היום. ויש כמובן עוד דוגמאות רבות. טובה גרטנר, "פונץ'", ורד קלפטר, אהוד בנאי וזאב טנא הם רק חלק קטן מבין שלל מוזיקאים וזמרים שנותרו נאמנים לאמת הפנימית שלהם. איפה הם ואיפה אריק ברמן?

 
8.  ניסיתי לפתח כאן דיון על אחד הנושאים הכי קרובים ללבי - רוק עירוני ישראלי על גלגוליו בעשורים האחרונים. אלה שמתעבים אותי או את כתיבתי יצעקו מיד שאני ביקורתי מדי, צפוי או קנאי. יכול להיות שאילו הייתי ד"ר לספרות היו מתייחסים אלי לפחות ביראת כבוד.

 

לבלוג של איתמר זהר

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר