"מפיסטופלה" היא כאופרה מאת אריגו בויטו ע"פ המחזה הנודע "פאוסט" מאת המחזאי הגרמני, יוהן וולפגנג פון גתה. המחזה שימש כמקור ליצירות רבות במאה ה- 19 כדוגמת האופרה "פאוסט" מאת גונו וליצירות נוספות של שומן, של ברליוז ושל ליסט. בימים אלו האופרה עולה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב ע"פ ההפקה המקורית של בית האופרה המלכותי של וולוניה בליאז' בבלגיה. מדובר באופרה מיוחדת, משום שאינה כוללת אריות מפורסמות, אלא מתאפיינת במבנה קפדני. האופרה באופן מכוון נקראה "מפיסטופלה", למרות שבמרכזה עומדת דמותו של פאוסט, וזאת על מנת שלא יווצר בלבול עם האופרה שכתב גונו.
הצגת הבכורה לאופרה זו התקיימה בתיאטרון לסקאלה במילאנו בשנת 1868 ונחלה כישלון חרוץ ממספר סיבות הקשורות למלחין ולאופן בו כתב את האופרה. האופרה נכתבה ע"י אריגו בויטו כאשר היה בן 26, לאחר שסיים את לימודיו בקונסרבטוריון במילאנו, והיה ידוע בעיקר כמבקר מוסיקלי, ובמאמריו עודד את השחרור מתבניות מסורתיות שאפיינו את האופרה באותה התקופה. לפיכך, כשכתב את האופרה הוא שמר על קרבה גדולה ככל האפשר למקור, והיא מאופיינת באוצר מילים ובדימויים עשירים, וגם מבנה האופרה - פרולוג, ארבע מערכות ואפילוג - לא אפיין אופרות איטלקיות מאותה התקופה. בנוסף, תפקידו של פאוסט נכתב כבריטון ולא כטנור, למרות שמקובל באופרה שהתפקידים הראשיים ייכתבו לטנור או לסופרן. בהצגות הבכורה בויטו שימש כמנצח למרות שלא היה מנוסה בכך, והאופרה עצמה ארכה כחמש וחצי שעות. בשל כל סיבות אלו התעוררה התנגדות בקרב השמרנים, ועל כן נאלץ בויטו לבצע שינויים באופרה שכתב.
לאור זאת, שינה את תפקידו של פאוסט לטנור, ושמר על הטקסט המקורי במלואו. יחד עם זאת, כתב פרקים נוספים שמטרתם לזכות באהדת הקהל. לאחר ביצוע השינויים זכתה האופרה לשבחים רבים, ולמעשה, "מפיסטופלה" הינה בגדר אבן דרך בהיסטוריה של האופרה האיטלקית.
האופרה נפתחת בפרולוג שבמסגרתו מפיסטופלה, המלאך שנפל מגדולה, מנהל דיון עם האל, ומציג טענות כלפי האל לפיהן בני האדם רפים וחלשים עד כדי כך שאינו מוצא עניין בפיתויים. האל שואל את מפיסטופלה אם שמע על פאוסט הזקן, ומפיסטופלה מקבל על עצמו את האתגר בפיתויו של פאוסט ולתפוס את נשמתו. בפגישה בין מפיסטופלה לבין פאוסט, הראשון מציע לו שישרת אותו ללא כל תנאי בעולם הזה אם פאוסט יסכים לשרת אותו בעולם הבא. פאוסט מבקש לזכות ברגע אחד של אושר עלי אדמות, ובתמורה לכך ימסור את נשמתו לשטן, והשניים חותמים על החוזה.
מפיסטופלה הופך את פאוסט לעלם צעיר, והוא מחזר אחרי מרגריטה, אשר מתרגשת ממראו של הגבר הנאה והמשכיל שמחזר אחריה. הוא מבלה עמה את הלילה, ומאוחר יותר מרגריטה נכלאת באשמה שהרעילה את אימה והטביעה את התינוק שהרתה לפאוסט. נשמתה של מרגריטה ניצלת כאשר היא מסרבת לבקשתו של פאוסט לברוח עמו לאי מרוחק ומתנכרת לו. מפיסטופלה מביא את פאוסט ליוון העתיקה לפי בקשתו של האחרון, שם הלנה מטרויה ובן לווייתה פנטליס שרים סרנדה באור ירח מלא. היא מזמינה את פאוסט להצטרף אליה, והוא מוקסם מהעולם האידיאלי שנגלה בפניו, והם נשבעים כי יחיו יחדיו.
בסיום האופרה פאסט נמצא בחדרו ומהרהר בחוויות שעבר, בעוד שמפיסטופלה מזכיר לו כי המוות קרב, אולם פאוסט טוען שהוא עדיין חולם על מקום שקט בו יוכל לשלוט בחוכמה ובצדק. פאוסט מבין שחזונו הוא יופי ונצח, ואז הוא מת, מקהלת המלאכים מוחלת לפאוסט, ומענה את מפיסטופלה, אשר נוצח.
הבמאי ז'אן לואי גרינדה עשה עבודה מצוינת עם הזמרים, ושילב היטב בין השחקנים הראשיים לבין המקהלה המורחבת אשר מלווה את האופרה לכל אורכה, ובעיקר בשלוש תמונות בהן היא תופסת חלק משמעותי. הבימוי יצר אופרה מרתקת ומעניינת לכל אורכה, ולמרות שאין תפאורה גרנדיוזית כנהוג באופרה, הבמאי הצליח להותיר תחושת רושם.
על התזמורת הסימפונית הישראלית של ראשון לציון ניצח עומר מ. וולבר, והוא עשה זאת באופן ראוי לשבח, וניכר כי הוא מנהיג את התזמורת בביטחון ובכריזמטיות. התזמורת כמובן נפלאה, ונתנה ביצועים מרגשים ומרשימים. בנוסף, מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של ישי שטקלר ומקהלת אנקור בניצוחה של דפנה בן יוחנן היו יוצאות מן הכלל, הרמוניות במיוחד והיוו חלק בלתי נפרד מהאופרה וחיוני עבורה. המקהלה משמשת כדמות אשר אינה מתערבת, אלא משמשת עד למה שמתרחש ואולי אף כפרשן.
מעצב התפאורה, רודי סבונגי, עיצב תפאורה יפה אשר התאימה לאופן הבימוי שנבחר, והייתה שונה מתמונה לתמונה, וההקרנה על גבי המסך הייתה בגדר רעיון מוצלח ומקורי. יחד עם זאת, החלפת התפאורה דרשה הפסקות ארוכות יחסית בין התמונות. כמו כן, מעצבת התלבושות בוקי שיף עשתה עבודה נפלאה, ועיצבה תלבושות מרשימות, צבעוניות וססגוניות, אשר למעשה פיצו על היעדר תפאורה הרקע, היות שלא היה בה צורך של ממש. התאורה שעיצב לורן קסטן הייתה מצוינת וכללה שימוש בפעלולי אש ייחודיים ומוצלחים.
בתפקיד מפיסטופלה - פאטה בורצ'ולדזה (בס) אשר היה מצוין ובעל קול מרשים. במשחקו הוא גילם היטב את דמותו של השטן, אשר אינו בוחל באמצעים על מנת להשיג את מבוקשו. הוא מתגלה בפני פאוסט בעורמה, ומנסה לשבות אותם במקסמי שווא. למעשה, הוא שילב היטב בין יכולותיו כזמר לבין יכולותיו כשחקן, דבר שבא לידי ביטוי בשפת גופו ובהבעות פניו, ובכך שהתאים את הקול שלו לכל אחת מהתמונות בהן לקח חלק.
בתפקיד פאוסט - יו סמית' (טנור) אשר היה נהדר, וגילם היטב את דמותו של פאוסט, אשר נכנע לתכסיסיו של מפיסטופלה וכמעט נופל ברשתו. נראה כי הטכנה לגבי פאוסט, לפיה שאיפתו הרבה לידע הופכת אותו לטיפש מכולם, נכונה במקום מסוים. הוא הביא לידי ביטוי את העובדה שפאוסט אינו מתעניין בדברים גשמיים, ולכן אינו מתעניין בתשוה ובאהבה, והקשר שלו עם מרגריטה ועם הלנה הינו לצורך מציאת האושר והיופי המושלמים. גם מרגריטה וגם הלנה הרות לפאוסט, אולם שני התינוקות מתים, וחיפושיו של פאוסט אחרי הידע אינם נושאים פרי.
בתפקיד מרגריטה - לריסה טטוייב (סופרן) אשר הייתה מעולה, וביצעה את האריות ששרה תוך הפגנת רגש ותוך הפגנת הדרמטיות המתאימה. בתפקיד הלנה - מירלה גרדינרו (סופרן) אשר בכל פעם מרשימה מחדש ביכולותיה הוירטואוזיות במשחק ובשירה, והיא מספקת הנאה שלמה. שתי הנשים אינן נשים אמיתיות, אך מרגריטה מסמלת את הבתולין ואת התום, והלנה מסמלת את היופי ואת החושניות.
בנוסף משתתפים שירה רז בתפקיד מרתה, שכנתה של מרגריטה ובתפקיד פנטליס, בן לוויתה של הלנה, וכן פליקס ליבשיץ בתפקיד וגנר, תלמידו של פאוסט ובתפקיד נראו, זקן יווני. שניהם היו טובים מאוד.
סיכום : אופרה מרשימה במיוחד, עשויה היטב ומבוצעת באופן ראוי לשבח. מומלץ מאוד לנסות ולהשיג כרטיסים שכן נותר מספר מצומצם של מופעים עד לתאריך 10.2.09.