הבעיה המרכזית של סינרגיה מתמקדת בטקסטים הקלישאתיים אותם הם מנסים למכור לקהל ...
מאת: יובל דעבול
תעשיית המוסיקה בישראל זכתה להכיר הרכבים שלימים היו לתופעות מוסיקליות מרעישות אשר סחפו בני נוער רבים במשך עשוריה הרבים. בשנות ה-80' היו אלה "משינה" שסחפו עמם את הנוער הישראלי וממשיכים במסורת עד היום. בשנות ה-90' המשיכו את הזרם להקת "היי פייב" שהייתה לאחת מלהקות הבנים המצליחות ביותר בעשור, וגם היום, כשהסוף של העשור הראשון ל-2000 כבר נראה באופק, אנו זוכים להכיר תופעה חדשה במוסיקה הישראלית שהספיקה עד כה לסחוף אחריה בני נוער רבים ולחרוש את הארץ בהופעות - "סינרגיה" שמה, להקה שכבר כולכם הספקתם להכיר, לטוב ולרע.
את סינרגיה כולכם בוודאי מכירים כלהקה המצליחה שבשנתיים האחרונות עשתה היסטוריה במוסיקה הישראלית והביאה אלינו להיטים כמו "תראי זה אני", "אשם" ו-"מרגיש אחר" שהגיעו אל צמרת המצעדים בישראל וסחפו אחריהם אלפי בני נוער ואף זכתה שנתיים ברציפות בתואר "להקת השנה" בטקס פרסי עמ"י של ערוץ המוסיקה 24 ובכל תחנות הרדיו השונות בישראל.
להקת "סינרגיה" הוקמה בשנת 2003 ע"י רון הופמן (שירה, קלידים) ורועי גפן (גיטרה, שירה) שהיו חברי ילדות ואליהם חברו לאחר מכן בנואה נחייסי (גיטרה מובילה) ועירון שבתאי (בס). לאחרונה הצטרף לעמדת התיפוף תומר מייזנר (לאחר פרישתו של איתן רז). את אלבום הבכורה שלהם "צועקים על אהבה" שחררו בשנת 2005, אז עוד נחשבו ללהקה צעירה ולא זכו להכרה משמעותית.
הפריצה הגדולה התרחשה שנה אחרי זה, בשנת 2006, כשהוציאו לאור את אלבומם השני "מרגיש אחר", אשר הגיע למעמד "אלבום פלטינה" עם מכירות של למעלה מ-40 אלף עותקים, איתו חדרו את כל תחנות הרדיו הקיימות בישראל ורכשו קהל מעריצים נאמן. לאחרונה הוציאו לאור חברי להקת "סינרגיה" את אלבומם השלישי המכונה "השתקפות".
כשאני מאזין לאלבומם החדש של סינרגיה, המכונה כאמור "השתקפות", אני תוהה אם סינרגיה רואים את ההשתקפות של עצמם. אני באמת לא בא במטרה לקטול את הלהקה על הסף כפי שעשו לפניי כאלה ואחרים העוסקים בכך, אבל לסינרגיה יש לא מעט בעיות שבאמת קשה להתעלם מהן, גם אם ממש רוצים להיות נחמדים.
הבעיה המרכזית של סינרגיה מתמקדת בטקסטים הקלישאתיים אותם הם מנסים למכור לקהל גם לאחר פעילות מוסיקלית של קרוב ל-7 שנים שאמורה, כביכול, להביא אותם למצב של התבגרות מוסיקלית, מה שבדיעבד רחוק מלהתרחש בפני השטח.
רוב השירים של סינרגיה מתמקדים בנושא מרכזי אחד, הכאב. לסינרגיה כואב, כואב ועצוב. הם בודדים ("טוב לי לבד"), לא מוצאים את עצמם ("הולך ונעלם"), הם נכנעים למציאות הקשה ("נכנע") ומנסים למחוק את הזיכרונות הקשים מהעבר ("רוחות מהעבר"). אם מנסים לחבר את השירים של "סינרגיה" אל המציאות שלהם עצמם מגלים מצב שונה לגמרי - הם כבר באלבום שלישי ורובם עברו את מחסום גיל ה-30 אך עדיין מתעקשים להישאר בנישת הצעירים שמתחננים לתהילה ולא זוכים לקבלה, לטענתם הם בודדים בחיים, אך שלושה מתוכם כבר נשואים פלוס אחד והשניים האחרים עושים רושם של מסודרים, הם ממררים על קשיים רבים בחייהם ואין להם אלא להיכנע למציאות הכאובה אותה הם חיים, אך בדיעבד זכו להצלחה מסחררת ונתוני מכירות שהמון אמנים היו שמחים להתחלף עמם. אז למה לעזאזל כל כך מר ל"סינרגיה" בחיים? עם כל הכבוד לחבריה ולתוכן המוסיקלי בו הם מאמינים ואותו הם מנסים למכור לקהל, קשה לי לקנות שעדיין, אחרי הכרה והצלחה עצומה וכשאלבום שלישי כבר בחנויות התקליטים, הם עדין מתעקשים שכל כך כואב וקשה להם בחיים.
נדמה ש"סינרגיה" פיצחו נוסחה. הם כותבים ומלחינים מוסיקה בצורה קלישאתית וקליטה על מציאות עגומה שכל טינאייג'ר כזה או אחר יכול להתחבר וליהנות ממנה ולזמזם אותה בלי לחשוב יותר מדי ולרדת לסוף דעת השירים ודרך כך זוכים להצלחה ההמונית בתחנות הרדיו ובמצעדים וקונים את הקהל הצעיר.
אם לאמן אמורות להיות שאיפות להגיע לכמה שיותר קהלי יעד ולרגש כמה שיותר אנשים, צעירים ומבוגרים כאחד, נראה כי אצל סינרגיה השאיפה היא אחרת - לכבוש את הפלייליסט.
במקום לנסות ולהביא את המוסיקה גם אל קהל בוגר יותר שלא מתפשר על איכות ומקפיד גם לקרוא את מילות השירים שהוא שומע, הם מעדיפים לכתוב שירים פשוטים ולעבדם בניחוח פופ-רוק דרמתי שאמור להציב איזשהו רף מזויף בתעשיית המוסיקה, ודרך כך לספק אשליה וריגושים לקהל שלא שואל יותר מדי שאלות, כמו קהל הצעירים שמאזין להם.
כל שנותר לי הוא לקוות ש"סינרגיה" יבצעו ביום מן הימים את השינוי המיוחל וישכילו להביא את המוסיקה שלהם למקום אחר, בוגר יותר ואמין יותר ופחות קלישאתי וילדותי כפי שהוא עכשיו. אולי אף נזכה לראות זאת כבר באלבום הבא. אולי.
לאתר הסקיצה פלוס