הסיבה מדוע נאמר בכותרת דבר והיפוכו תוברר מיד.  פילוסופיה אינה אמורה ברגיל להוביל לפרגמטיזם ותוצאתו בוודאי שאין לשייכה ליהדות.... האמנם כך הוא?  האמנם מוסר היהדות ופרגמטיזם לאומי כה שונים הם? ובכן תלוי את מי שואלים.

הסיבה להעלאת נושא הנידון דווקא כעת תולדתה בנטייתם הניכרת של  חלקים בינינו הגורסים כי ההרג וההרס שזרע צה"ל בתשתיות ובחיי הפלסתינים נוגד את "המוסר היהודי" באשר מוסר זה הינו רחמן ומתחשב באחר גם על חשבון הקיום הלאומי. האומנם?  האמנם פעולתנו בעזה נוגדת את המוסר היהודי?  ובכן התשובה אינה כה פשוטה.

 

ניתו לחלק את דיברי ימי 'עם עולם', הוא העם היהודי, לשני חלקים מכוננים מרכזיים.  החלוקה הינה מעט סכמטית אך מסבירה בחדות רבה את התזה כי קיים שוני מהותי, שורשי ואף גנטי בין יהודי ארץ ישראל, הם יהודי התנ"ך מקדמת דנא, על משנתם והגותם, לבין יהדות הגולה והפזורה מאז כאלפיים שנים והתרבות השונה נוגדת עברם אשר פיתחו עקב היותם תלושים מארץ, מדינה ולאום.

 

1 . 'יהדות התנ"ך' - החל מכינון מלכות דוד המלך - תקופה זו כוללת  במקובץ כ-1000 שנות התישבות ריבונית בארץ ישראל ועד שנת 70 לספירה הנוצרית היא שנת חורבן בית שני.  זו התקופה "היהודית-ישראלית" גרידא בחיי העם.  זוהי תקופת חיבור התנ"ך אשר נחתם בשנת 300 לערך לפני ספירת הנוצרים דהיינו כ-216 שנים מהקמת בית המקדש השני (516 לפנה"ס).   התנ"ך וספריו הנילווים לטקסט התנ"כי ניכתב מנקודת ראות של עם היושב על אדמתו כאשר הינו מוקף אויבים הכמהים להשמידו ולרשת את הארץ על פניו ומכאן שעליו להגן על נחלתו מפניהם.

 

בטקסטים התנ"כיים אנו מוצאים גישה לוחמנית, עיקשת, נחושה אפשר אף אכזרית לשמירת הזהות היהודית המחוברת בשורשיה לאדמת ארץ ישראל.  גישה זו נובעת מההכרה כי אין לעם כלשהו בחלד קיום בלא ארץ משלו תוך הגדרת גבולותיה אשר יגנו עליו מפני זדים.  כה חשוב היה קשר זה לאדמת ארץ ישראל עד כי אבותינו הקדמונים ראוהו כארוע היסטורי מכונן ובכך כמחייב באורח בילתי נימנע, אכזריות וחוסר התחשבות באויב הבא לקטוע את חלום ההתישבות וקיום העם בארץ ישראל.

 

המוסר היהודי האוטנטי, התנ"כי ד'אז ניסמך על ההנחות לעיל ולכן אנו מוצאים בתנ"ך ובפירושיו המוקדמים טקסטים אשר לכאורה נוגדים את "המוסר היהודי" אשר בו אנו מורגלים היום.  מוסר התנ"ך המקורי זהה בעיקרו למוסר התנועה הציונית אשר חיברה בחוזקה תוך קשר בל ינתק בין קיום האומה הישראלית לאדמת ארץ ישראל.  מוסר זה יצר אף קשר ישיר לאידאולוגית "קיר הברזל" הג'בונטינסקאית.  אלה גם אלו ראו עין בעין את הכיוון בו עליהם לצעוד למען השגת עצמאות לעם וניבדלו אך באמצעים מינוריים להשגתה.

 

אין קושי להניח כי הטקסטים התנ"כים הם שאיפשרו את הקמת מדינת ישראל והם שהיכווינו את דוד בן גוריון ו"האירגונים" (אצ"ל ולח"י) להכרה כי על מנת שעם יהיה חופשי בארצו, עליו להלחם על אדמתו.  הרעיון והסיפור התנכי יצרו קשר מובהק בין עם ישראל לבין אותה פיסת אדמה לאורך חופו המזרחי של אגן הים התיכון ואשר אלפי שרידים ועדויות ארכיאולוגיות מעידים ללא כל צל של ספק כי אבותינו היהודים התקיימו כאן כ'עם עולם' אשר ישב בתקופה הנידונה בארץ ישראל.  התנ"ך אינו רק טקסט דתי אלא הינו אף יותר מכך, ספר היסטוריה, הקושאן לעדות שבין העם לארצו.

 

תזת הנחישות בעבור אדמת לאום הונחלה לכלל עמי העולם והחזיקה מעמד עד מחצית המאה העשרים אשר בה משטרים דמוקרטיים וחקיקה חובקת עולם עידנה את הצורך, לכאורה, באגרסביות כנגד האויב, אלא כמשקל נגד, העלתה על נס את גישת ההדברות ליישוב סיכסוכים.  למרות כי אנו מחזיקים בגישה זו כיום הרי העובדות היבשות מראות כי המאה ועשרים על מנגנוניה הבינלאומיים והסדריה "הנאורים", גרמה, עובדתית ובמבחן התוצאה, לסבל, צער, יגון ודאבה הגדולים והמפלצתיים ביותר בהיסטוריה האנושית.

 

תזת ה"הידברות בין אומות מסוכסכות" יונקת שורשיה מההנחה הליברלית-המודרנית כי כל בני האדם נוצרו והינם דומים ושווים ומכאן, גישתו הנאורה של האחד "חייבת" להתקבל על דעתו של יריבו.  ולא היא, בני האדם נוצרו שונים האחד מרעהו ובני האדם אמנם שואפים להיות שווים אך הלכה ולמעשה הדרך לכך ארוכה (אם בכלל).  וכך נותר לנו להצטער כי כי תזת השוויון וחוסר השונות, עובדתית, במבחן המעשה, שגויה מעיקרה.  אנו עדיין לא היפנמנו לעומקו כי אפילו בין מדינות המערב הדמוקרטיות ההבדלים הינם תהומיים ומשטר דמוקרטי במקום אחד אינו ישים על האחר מפאת תנאים גאו-פוליטיים ותרבותיים שונים ממקום למקום.  עלינו להפנים כי הדמוקרטיה אינה בעלת מידה ועקרונות אחידים המתאימים לכל, בכל מצב ותנאי.  עלינו להבין כי התשוקה והדחף בעולמנו לשיוויון מוחלט בין בני האדם הינו יעד ומטרה רצויה מעין כמוה אך זו הינה אידאית בשורשה, ממש כפי שטבע בני האדם שונה מפרט לפרט וטוב שכך, ואפשר שלא תושג באורח מושלם, לעולם.

הנאמר לעיל מגיע לקרשנדו מטריד עקב תופעת הגלובליזציה השוטפת עולמנו אשר נישענת להלכה על שיוויון הזדמנויות לכל, אך מאחוריה מסתתרת עובדה מכוערת של ניצול חלקו החלש של העולם עלידי החלק החזק, העשיר והשבע.  דווקא תופעת הגלובליזציה, הבנויה לכאורה על עקרונות חיוביים, מנציחה השוני בין אומות שבעות לאומות מנוצלות, לפרטים חמדנים המנצלים פרטים נחשלים אך משום שההזדמנות לכך התגלגלה לידיהם.   כפי שקיים בכל מדינה ומדינה מנגנון (לכאורה) הבא להגן על החלשים בחברה מפני החמדנים בה, כך אמור היה לקום מנגנון בין-לאומי אשר יגן על אוכלוסיות חלשות על פני כדור הארץ מפני השתלטותם החמדנית של האומות השבעות והחזקות.  לא כך הווה (כמובן).

 

החלק החזק ניסה להפיס את דעתו של החלק החלש באנושות בטענת השוויון אך החלשים בעידן המודרני לא התמסרו כה בקלות והתוצאה, מלחמת התרבויות אשר בתזוויג מקרים אירוני תאמה את קווי האיסלם בעולמנו יחדיו עם גבולות הדלות, בערות ופיתוח לאומי-אזורי כושל והיציתה רגשות דתיים קיצונים כנגד המערב השבע אשר נבעו מתחושת הקיפוח לנוכח העושר והניצול המערבי. 

 

ללא כל ספק תרם למלחמת התרבויות ניצול הנפט הערבי (תואם גבולות האיסלם) משך עשרות בשנים תוך השלכת פרוטות מחוקות לבעליו האמיתיים, ובכך איפשר פיתוח אדיר של העולם המערבי-המנצל, אשר גרם אם גם במאוחר להתעוררות המנוצלים, במדה מסויימת של צדק.   אלו גיבו את רגשות הנקם הנובע מקיפוח כלכלי, אמיתי או מדומה (אין להוציא מחשבון את האחריות התורמת של עולם האיסלם לנחשלותו), באמונה דתית פונדמנטליסטית מנחמת, להצדקת רגשות הקיפוח הבוערים.

 

2 . 'יהדות הגולה' - יציאתו של עם ישראל לגלות בשנת 70 לספירה הנוצרית, היא שנת חורבנו של בית המקדש השני על ידי הרומאים לאחר המרד הגדול (66 - 73 לספירה), נחשב כשנת תחילת גלותנו.  אמנם שלטנו בארץ ישראל שלש שנים נוספות לאחר מרד בר כוכבא (132 - 136 לספירה), אך תחילת הגלות במסורת היהודית חוזרת אחורה לשנת חורבן הבית השני ומסתיימת בשנת הקמת מדינת ישראל. דהיינו, סך הכל 1878 שנים.

 

מעשית ישבו יהודים בקהילות רבות מחוץ לארץ ישראל גם לפני חורבן הבית השני ויעיד על כך 'מרד התפוצות' (115 - 117 לספירה בקיריניאקה, אלכסנדריה, קפריסין ומסופוטמיה), כך שמושג היציאה לגלות, גם אם מהווה ציון דרך משמעותי בהסטוריה שלנו עדיין הינו מעט סכמטי. 

 

הלכה ולמעשה לא חדלה ההתישבות היהודית להתקיים בארץ ישראל עד המאות השישית והשביעית עת כיבושי האיסלם שוממו את הארץ מיהודים.  למרות כל זאת, כתיבת המשנה והתלמוד נימשכה עוד שנים רבות בארץ ישראל בערים יבנה, אושה, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה, כאמור עד ותוך כדי כיבושי האיסלם.  בנגוד לתנ"ך הרי המשנה והתלמוד ניכתבו מנקודת השקפתו של עם אשר מתפרנס עדיין מחקלאות וככלל מעמל כפים אך משועבד ותחת שילטון קשוח רומאי, אשר עמל למחוק כל זהות ומנהגים יהודים עם תום מרד בר כוכבא.

 

שלשת המרידות העקובות מדם של היהודים ברומאים, המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא לא הותירו תקוה בלב היהודים כי יוכלו לגבור בקרב על האימפריה הרומית כאשר בתוך כ- 66 שנים ושלש מרידות, איבדו קרוב למליון נפש, אם תוך קרב ואם תוך מעשי טבח כאמצעי עונשין מקובל בתקופה.  כנועים ושיפלי רוח התפזרה שארית הפליטה, חלקה לבבל ולצפון אפריקה וחלקה בארצות אירופה.

 

המוסר 'היהודי הגלותי' במתכונתו המוכרת לנו כיום נוצר עקב שני אילוצים עיקריים,

 

1 . הצורך לשמירת הקיום היהודי הפיזי בסביבה עוינת תוך שמירת הזהות היהודית, אמיתית או למראית עין.  המוסר היהודי הרשמי המשיך להיות מוסר התנ"ך אך למעשה נוצר מוסר "שבעל-פה" שקישרו היה רופף משהו למוסר עובדי האדמה היהודים, בעלי הארץ הגאים אשר כעת נותרו ללא שורשים, רחוקים ממולדתם.

 

2 . קבלת מוטיבים במוסר העממי ההלניסטי כחלק נילווה מהמוסר היהודי כנובע מהאמור בסעיף הקודם.  המוסר הנוצרי אשר נוצר כהתרסה למוסר היהודי התנכ"י האוטנטי אכן היה מנוגד למוסר היהודי התנכ"י ונחשב כמוקצה בחוגים יהודים של ראשית הספירה בישראל.  עם גלות העם מארצו הרי שהגולים נאלצו לקבל חלקים מהמוסר הנוצרי-הלניסטי גם שלא לרצונם.  ידועה האימרה הישועית "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", היהודים בגולה קיבלוה כלשונה, בחלקו ד'לית ברירה, והחזיקו בה עד סוף המאה השמונה עשרה עת רוחות האמנסיפציה החלו לשטוף את אירופה.

 

גם אם ניסתה יהדות הגולה להסתגר ולשמור עצמה מחדירת השפעות חוץ הרי שלא יכלה לאטום עצמה באופן מוחלט וכך זלגו רעיונות ותזות נוצריות (באירופה) ואיסלמיות (במזרח) לתוך התזות היהודיות הגלותיות.  בניגוד לתזה האיסלמית שהיתה דומה במובנים רבים לאידאולוגיה היהודית השורשית אצל יהדות התנ"ך באשר בקרבם ישבו, הרי התזה הנוצרית שהיתה שונה מהאיסלמית ורחוקה ממנה מרחק רב, שינתה את המוסר היהודי המזרחי האוטנטי והתאימה אותו לארצות אירופה בה ישבו.  ההבדלים בין יהדות המזרח למערב אינם אך ורק הבדלים סמנטים אלא לפיכך שורשיים ומהותיים.  יהדות המזרח נישארה בעיקרה יהודית אוטנטית בעוד שיהדות המערב סטתה ממוסר היהדות המקורי ויצאה לרעות בשדות זרים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם המוסר היהודי המקורי של עם גאה היושב לבטח על אדמתו.  דוגמאות לנאמר יכולים אנו למצוא בקרב יהדות גרמניה, צרפת ואנגליה, הארצות הסלביות ומאוחר יותר בקרב יהדות אמריקה.

 

גישת ה"אור לגויים" נועדה ליצור בין יהודי הגולה "גאוות יחידה" על מנת לעודד יהודים לדבוק באמונתם היהודית.  תזה זו הפכה לחרב פיפיות באשר תייגה יהודים כמתנשאים על סביבתם ובכך גרמה להגברת תחושות השנאה והניכור כלפיהם, היא האנטישמיות.  כפי שתזה זו פגעה ביהודים בעבר ממשיכה היא לפגוע ביהודים שוב בישראל, עד עצם ימינו אלה.  יהודים חייבים לחדול ולהלל עצמם ולהניח לאחרים להללם על מוסרם ומעשיהם במדה ותהיה כמובן הצדקה לכך.  אין לנו במה להתביש, למרות האילוצים, למרות ההכרח אשר לא יגונה, למרות הדחק לחסום בכל דרך את פעולותיו הניפשעות של החמאס כנגדנו הרי איננו מאבדים צלם אנוש, איננו שוכחים מי אנו, מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים.  נהפוך הוא עלינו להיות גאים בעצמנו על שמסוגלים אנו לאמפתיה לאויבינו יחד עם פעילות אקטיבית למענם בשעת דחקם על ידנו.  עלינו לעשות זאת עבור עצמנו ודורותינו הבאים ולא עבור דעתן של אומות העולם עלינו, ממילא כל שנעשה מטוב ועד רע לא ישנה בטווח שנים רבות את דעתם של המשוכנעים ברישעותנו.

 

גישת יהדות התנ"ך גורסת כי "הקם להרגך השכם להורגו" דהיינו גישתנו מקדמת דנא ממליצה בחום על שיטת החיסולים הממוקדים כמו גם בתקיפת המנע בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", גישה זו בהחלט מוצאת בחיסולים המקדימים נושא השייך למוסרנו.  גישת יהדות הגולה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גישת התנ"ך מפאת שגורסת כי אינך יכול לתקוף מישהו ללא שתקפך מבעוד מועד, כל זמן שאך חורש מזימות ומכין עצמו למתקפה.  כמובן שגישה גלותית, אירופאית זו אינה מקובלת יותר לא אצלנו ולא על אומות העולם.  האירופאים שתו את כוס המרורים בכך שהיתירו לנאצים להכין מתקפתם בלא שהגיבו בנחרצות.  פיתרון הבינים שנימצא כיום כאמור, הוא שיחות בין אויבים להקהיית כוונות תוקפניות באיבן, אך אלו אינן סותרות כלל ועיקר את האמור בפסקה זו.

 

גישת התנ"ך אינה גורסת 'תגובה מידתית', באשר הניצחון על האויב נחשב בסיומו של יום כמאפשר השכנת שלום בעוד שתגובה מידתית מאריכה את הסיכסוך עד בלי די מפאת חוסר ההכרעה.  גישת יהדות הגולה גורסת תגובה מידתית ובכך, אפשר ומתוך כוונות טובות וראויות לכאורה, גורמות לסבל יגון ודאבה ללא קץ בין שני הצדדים.

 

התנ"ך מעלה על נס את הגישה הידועה כ-:"היה רחמן עם רחמנים והיה אכזר לאכזרים".  גישה זו נוגדת הגישה הנוצרית התאולוגית הגורסת הושטת הלחי למכה תוך הפגנת גדלות נפש גם על חשבון הקיום האישי ומכאן בעקבותיו גם הלאומי.

'יהדות הגולה' אינה חולקת מושגים אלו ואחרים עם 'יהדות התנ"ך' ומכאן שאינם משותפים גם לנוהי 'יהדות הגולה' הדרים כיום במדינת ישראל (המונח 'דרים' אינו ביכדי).

 

אין מספרים כוללים בדוקים, אך הערכות שונות מקבעות את מספרם הכולל של יהודים אשר נירצחו על קידוש השם הן במערב והן במזרח תוך ישיבתו של העם בגולה, משך אלפיים השנים האחרונות ועד עצם ימינו אלה בכ-10 עד 15 מליון נפש.  באם ננסה להתענג על חלב שנישפך, הרי מספר זה מיצג למצער אומה בסדר גודל כ-50-100 מליון נפש עם חלוף השנים ועד ימינו אלה, במדה וארוע הגולה לא היה מתרחש כלל ועיקר.  זוהי התוצאה המצערת הצפויה של ניתוק משורשים ומארץ.

 

ישנם המערערים כיום על חלקים בתורת האבולוציה של צ'רלס דרווין ואלו מסתמכים על מחקרים חדישים שמצאו כי האבולוציה האנושית אינה ניזקקת לשינוי אבולוציוני-גנטי ברובם המכריע של המיקרים למשך זמן כה רב כפי המתואר בתורתו של דרווין אלא אלפי ואף מאות בשנים בודדות מספיקים על מנת לשנות איפיונים גנטים אנושיים עקב תנאי סביבה יחודים.  איננו יודעים עד כמה נכונה תאוריה זו אך היא בהחלט יכולה להסביר את הגילגול שעבר עם יהודי גאה ועצמאי בארצו עם היציאה לגלות באשר הפך צביונו משכבר, לבעל זהות יהודית כנועה, פשרנית, קומבינטורית, מתחננת למתת הפריץ, מתחנחנת לחסדי הפריץ.  אין הדברים כאן נאמרים בבוז אלא נהפוך הוא, התנהלות זו קרוב לוודאי כי שמרה על עם ישראל מכליה מוחלטת, אך מאידך איפשרה התעמרות חובקת עולם בעמנו.

 

ניכר הוא כי תכונות אלו הפכו לחלק בילתי ניפרד מההוויה היהודית ואפשר שהפכו טבועות בגנום היהודי, למצער בחלקים בו. ובימינו אלה כאשר קוממה מדינת ישראל מחדש הפכו תכונות השרדות חיוניות אלו לאבן נגף בהתפתחות החברתית והקהילתית במדינת ישראל ועד כדי סכנה קיומית.

 

דוגמא לנאמר לעיל היא תוצאות המחקרים המראים כי סוג הדם  "בי." המשותף לכ-75% מבני העם היהודי החיים כיום, נוצר אך לפני כ-1100 שנים בלבד ותואם את הרגלי התזונה המיוחדים לעם היהודי היושב בגולה (ראה מחקריו של פיטר ג'י. ד'אדמו בנושא סוגי הדם).

 

הציונת ביוצאה כנגד הממסד הדתי של זמנה (סוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים) יצאה למעשה כנגד תרבות ומוסר יהודים בני כ- 1900 שנים עד אז, אשר לא איוותה את ארץ ישראל כמקור להתישבות יהודית (למרות ה: "לשנה הבאה בירושלים") והחזיקה בסממנים פילוסופיים ואידאולוגיים השאובים מהעולם הפגאני בתוכו שכנה קרוב לוודאי משך כחמש-מאות שנות הגלות הראשונות, ולאחריו  מהעולם הנוצרי אשר אמנם הפך לדת רשמית במאה הרביעית לספירה (שנת 313 לספירה), אך הליך הטמעת הנצרות הסופי בקרב שיבטי אירופה הפגאנים נימשך עוד מספר מאות שנים לאחר מכן.  בכל אלה מרדה הציונות אשר מנהיגיה הבינו כי גם אם הדת אינה מהווה מרכיב חשוב בהוויתה הרי ארץ ישראל מהווה את אבן הבסיס המרכזית לתזת חזרת ציון בעת החדשה ומכאן התנ"ך כקושן היהדות בין אומות העולם ובוודאי בין היהודים ישמש את ההתישבות בישראל כגורם מדרבן ובעל הצדקה מוסרית מאין כמוה עבור הציונים לבוא ולהתישב בארץ.

 

שאיפות לחוד ומציאות לחוד.  הציונות אמנם הוציאה את עם ישראל מהגלות אך לא היצליחה לעקור את הגלות מעם ישראל.

 

'יהדות התנ"ך' מול 'יהדות הגולה'.

 

ציבור התנ"ך הינו ציבור החזרה למקורות או שמא ראוי לאמר כי ציבור זה לעולם לא עזב את האידאה התנ"כית השורשית המהווה אבן הפינה של עולמו הרוחני. זהו הציבור הרואה, כאז כן עתה, את ארץ ישראל ואדמתה כיסוד המוסד ההכרחי לעם השואף להיות לאומה.  באשר ללא ארץ אין לאומה קיום ומי כיהודים יודע זאת וחש על בשרו את אלפיים שנות הגולה והפזורה.  ההיסטוריה היהודית מלמדתנו כי עם אפשר שיתקיים גם ללא ארץ אך אין קיום לאומה ללא ארץ.  מכאן שעלינו לבחור בין קיום כפזורים בכל קצווי ארץ, החיים על בירכינו כנועים ושפלי רוח, ניבעטים ונירצחים,  גזוזים מכל זכויות אנוש בסיסיות כפי שעבר על אבותינו בגולה, או לחיות גאים על רגלינו, ריבונים בארצנו.

 

למה הדבר דומה, להבדלים בין העיברית הסיפרותית לעיברית המדוברת, שתיהן שייכות לשפה העיברית אך הראשונה, הסיפרותית, הינה אוטנטית ואילו השפה המדוברת הינה שפת הרחוב, שפת סלנג אשר באה והולכת ואך שמץ ממנה מוצא דרכו לבסוף בצורתו המשופרת גם לשפה הסיפרותית הכתובה וזוכה לעדנה רבת שנים.  כך גם ההבדלים בין 'יהדות התנ"ך' ל'יהדות הגולה'.  שתיהן נסמכות על התנ"ך כבסיס עיקרי, אך 'יהדות התנ"ך' הינה אוטנטית, פרגמטית וזו שתישרוד את מצוקות העיתים מפאת בסיסה הלוגי המוצק ואילו יהדות הגולה הנסמכת על תפיסה מעוותת של היהדות ומוסרה תעלם מהמפה בתוך מספר מאות שנים מועט, תוך הישיבה במדינת ישראל.

 

כמובן שההבדלים בין שני הזרמים אינם מהווים כחלק מאזור מוגדר אחד.  "יהודי תנ"ך"  ניתן למצוא כיום גם בפזורה וודאי שניתן למצוא "יהודי גולה" בארץ ישראל של ימינו (במספרים גדולים מדי להוותנו).

 

בנאמר לעיל, ניתן גם להסביר את התפתחות האנטישמיות בעובדה כי היהודים היוו קיבוץ פרטים בעלי מאפיינים זהים אשר התעקש לשמור על זהותו הדתית בכל מקום בו שכן על כדור הארץ ומבחינה זו היו זהים במאפיינים מספר לקבוצת הצוענים אך שלא כצוענים התפתחו היהודים מבחינה תרבותית והעזו גם ולמרות היותם אורחים במקומות שבתם להטיף מוסר למארחיהם, אם במפורש ואם בעצם התנהלותם, תוך הדגשת שונותם דבר אשר קומם נגדם את הסובבים אותם (אולי אף בצדק מנקודת מבט המארחים).  חלקים מהתזות הנחשבות לשייכות ל'יהדות התנ"ך' נותרו למצער ככורח טיבעי, מקדמת דנא, בקרב 'יהדות הגולה' והביאה להתנהגות בדלנית חריפה של יהודים מסביבתם אשר התפרשה מצד הגויים, אפשר ובצדק, כהתנשאות מרעימה של אורחים על מארחיהם.

 

עקבות לתזה המובעת כאן היא מאפייני האנטישמיות הזהים ללא תלות במקום מושבו של היהודי מסביב לכדור הארץ אך בעיקר ניתן למצוא אנטישמיות באירופה ובמזרח בהן חברו אמונות קרובות ליהדות כאיסלם והנצרות לעובדת היותם של היהודים שונים ותלושים מארץ ואדמה (ולכן ראויים לבוז).  באותם מקומות בהם לא התפתחו דתות אחיות ליהודות והתושבים לא הוגדרו במדוייק כעמים השוכנים בגבולות מוכרים אלא רק בשלב מאוחר יחסית כגון האמריקות, שם אין האנטישמיות פושה באורח כה בולט למעט מספר ריכוזים של הגירה אירופאית אשר העתיקו עמם את רגשות הטינה כנגד יהודים ממולדתם הישנה.

 

כפי שמאפיינים "יהודים" (כגון סוג הדם  בי. "היהודי" ) חילחלו לגנטיקה היהודית הרי שינאת היהודים, שינאת השונה, הזר, המוזר, אפשר גם המפחיד, חילחלו לגנטיקה של העמים בתוכם שכנו היהודים.  ידועה האימרה כי הגוי רכש את האנטישמיות ליהודים עם "חלב אימו" .  אימרה זו באה להסביר לצופים המשתאים בתופעת האנטישמיות את הסיבות לה, אך לאמיתו של דבר מבטאת האימרה את ההכרה כי האנטישמיות הפכה עם השנים לתכונה גנטית מולדת המועברת מדור לדור בין אומות מסוימות בעולם בלא שיוכלו להסביר התופעה.  ככל שהציבור היהודי הגלותי גדול היה במדינה מסויימת כן חילחלה האנטישמיות יותר לתודעה ולאחר מכן לתורשה הגנטית של המארחים.

 

באם נבין את התופעה לאשורה נבין גם עד כמה נילעגת היא המגמה בין ציבורים מסויימים בתוכנו לנסות ולהפיס את דעתו של הגוי, למצא חן בעיניו, לנסות ולהעביר לו מסר כי אנו איננו מה שהיננו, כי אנו "אוניברסלים", איננו "יהודים" לכאורה, אנו כמו כולם.  נטיה זו לא רק שלא תפיס דעתו של הגוי אלא אף תחריף את השנאה אלינו.  בכך שננסה להעביר המסר כי אנו "אור לגויים" ו"נאורים" דהיינו, שוב מטיפי מוסר לאחרים, נחריף את השנאה אלינו המתבטאת בתופעת אנטישמיות מחריפה ומעמיקה או למצער שאינה שוככת. 

 

אין עם בעולם שיקבל הטפת מוסר, שיקבל הצבת מראה לפניו בידי אנשים הבזויים עליו מלמפרע מפאת היותם תלושים מארץ ואדמה.  כך גם אנו לא נקבל הטפות מוסר מאלו אשר אינם חווים את שעובר עלינו בארץ ישראל ומלחמתנו כנגד האיסלם הרדיקלי.  ומכאו, מזה זה לנו כי ניתעקש עלסתור את אחד מעיקרי מוסרנו: "מה שאינו אהוב עליך, אל תעשה לחברך".  מכל מקום הברירות שבפנינו מצומצמות מפאת שבטווח מאות השנים הבאות נמשיך להיות שנואים ללא תלות בהתנהלותנו.  או שנשלים ונחיה עם זאת, או שנחדל להתקים כעם ואומה ועדיין נמשיך להיות שנואים ודחויים למשך מאות השנים הבאות דהיינו: "גם נאכל המרורים וגם נגורש מהעיר".  זהו ההבדל בין לחיות זקוף על רגלינו לעומת לכרוע ברך ולהשפיל עינים, כך או כך ניהיה שנואים ולכן למצער מוטב לחיות בכבוד.

 

ההסבר לעיל מגלם בתוכו גם את הפיתרון לתופעה.  ככל שיחלוף הזמן ונהפוך לאומה "נורמלית" השוכנת על אדמתה. אינה מוותרת על זכויותיה, עומדת על זכויותיה לארץ ומדינה משלה בנחישות הזהה לנחישותם של עמי הגויים לשמור על אדמתם, ככל שנתמיד בכך לאורך מאות השנים הבאות, כך ניתקבל חזרה לחיק העמים באורח הדרגתי וטיבעי. 

 

רצוננו כיום להפיס את דעתו של הגוי בהתנהלות המאופיינת ב"אור לגויים" כאמור לעיל, מתנגשת עם הטינה הטיבעית כלפינו (האנטישמיות) שעדיין מושרשת היטב בתורשת העמים וכך מציבה בפנינו דילמה, להיות "יפים" ונחמדים ולהשמד הן כעם והן כאומה או לעמוד על זכויותינו כעם כבעלים בארצם, כאומה בין אומות העולם ולשרוד תוך הבנה וההשלמה כי לתקופה מסויימת, בתנאים הקיימים, אפשר בת מאות בשנים נמשיך להיות שנואים ודחויים על ידי רבים.

 

השוני בין 'יהדות התנ"ך' ל'יהדות הגולה' מסביר גם את קשיינו להסביר "מיהו יהודי" באשר לאיזה יהודי מכוונים אנו, ליהודי השורשי, יהודי התנ"ך, עם איכרים, הגדל וחי באויר החופש וקונה מאפייני עם חופשי בארצו, הדבק באדמתו מעבדה ומוציא ממנה לחם, לבין היהודי המרחף, התלוש הגלותי, החי בנכר בגטאות שיצר לעצמו או שנוצרו עבורו על ידי מארחיו / משעבדיו, התלוש מהווי ארץ, מדינה ולאום.  והרי כל הגדרה שנאחוז בה לגבינו תינגוד את הוויתנו האחרת וכך תשאיר את המגדיר בילתי מסופק ואת השומע נד בראשו באי הסכמה, באשר כל הגדרת 'מיהו יהודי' הינה נכונה ושגויה בה במידה, דבר והיפוכו.

ומכאן, מהי תרבותנו כעת וכיצד מכווינה זו את מעשינו?

 

השוני והבילבול העצום בין חלקים בעם היושב בציון כיום מקורו בהיסטוריה המסוכסכת שלנו משך כשלושת אלפי השנים שחלפו מאז היותנו עם-לאום "נורמלי" ככל העמים, למעט מאפיינים תרבותיים שונים אך עדיין שאינן חזון ניפרץ כה גדול עד שיגרור אחריו את תופעת האנטישמיות וזאת משך התקופה הסכמתית עד ספירת הנוצרים לעומת מאפייני היהדות הגלותית אשר היו כה שונים מהמאפיינים הקודמים. 

 

אין האידאולוגיה, המוסר וההתנהלות של עם השוכן בארצו, חייב להגן עליה במדה וחפץ חיים וקיום לאומי, זהה לזו של עם תלוש מארץ ואדמה.  אותם כללי מוסר החלים על 'עם התנ"ך' אינם חלים על 'עם הגולה' והפזורה וכך שני הפכים מרכזיים אלו דרים בכפיפה במדינת ישראל של היום וניכרים היטב בשוני שבין אלו השוכנים מבחירה בפריפריה, כמו גם שטחי יהודה ושומרון, הנגב והגליל המקבלים עליהם את האידאולוגיה והמוסר של עם התנ"ך לבין אלו החיים (בעיקרם) בין "גדרה-לחדרה" המצטופפים ומצטנפים תחת המטריה החמימה של יהודים אחרים אשר כמוהם עדיין לא השתחררו ואפשר שאינם חפצים להשתחרר ממאפייני התנהלותם הגלותית.  ייקח עוד שנים רבות, אפשר גם שמאות שנים מהיום עד שיתמזגו יהודי הגולה החיים בישראל עם יהודי התנ"ך החיים סביבם.

 

טעות היא לחשוב כי ' יהודי יהדות התנ"ך' נימצאים בקרב היהדות הדתית בלבד בעוד 'יהדות הגולה' נימצאת בקרב הסקטור החילוני ביננו.  נהפוך הוא, גישת 'יהדות התנ"ך' שורה בין יהודי הסקטור החילוני (במספרים מוחלטים) עדיין מעל המשתייכים לה בסקטור הדתי.  צפוי כי במהלך עשרות השנים הבאות עלינו לטובה ישתנה יחס זה עם התעצמותו המספרית של הסקטור הדתי-ציוני בקירבנו מפאת עובדות דמוגרפיות גרידא.

 

עד אז, חלקנו מקבלים את אותם מאפיינים אשר כה בזים אנו אצל הגויים דהיינו שינאת היהודים, אנטישמיות בין חלקים מיהודי גטו "גדרה-חדרה" כלפי יהודי הפריפריה והמתיישבים באיו"ש.  זוהי תופעת האוטו-אנטישמיות שעליה עמדו ניפעמים ומתחלחלים חלקם של אבותינו המיסדים בלא שיכלו להסבירה באופן רציונלי.  הנה כי כן, הרציו לכך מתואר כאן באופן מושכל.

אותם ביננו המכונים "מתיוונים" אינם מכונים כך ביכדי.  אלו אותם הנוהים אחר תרבויות אחרות כגון ניו איג', סיינטולוגיה, מיני תורות "זן" שונות ומשונות, כתות קיקיונית פורחות באויר והזויות, צועדים באותן עקבות כפי שאבותיהם אך לפני עשרות שנים קצרות במקום פזורתם היתאימו עצמם משך מאות שנים רבות כזיקיות מחליפות צבעים לסביבה בה חיו תוך שניסו לשמור על זהותם הדתית אך בהחלט שאינם בעלי מאפייני עם או לאום.  לפתע, מבחינה היסטורית ממש כבהרף עין, קובץ כל הערב רב הזה לארץ ישראל אם מרצון ואם מאונס וכך נידרשים יהודים בארץ ישראל לקבל מאפייני 'יהדות התנ"ך' וחלקנו אינם מסוגלים לכך מפאת שמאפייני ההתנהלות הגלותית ניצרבו בהוויתם (אמור בגניהם) ואינם מסוגלים, עדיין, להשתחרר מכך, להשתחרר מעצם טיבעם.

 

חלקו של העם היושב בציון עדיין משתייך למאפייני 'יהדות הגולה' ומיעוטו החל להכווין עצמו מתוך הכרה בנחיצות הקיומית שבכך, לעבר מאפייני 'יהדות התנ"ך'.  רבים בינינו עדיין אינם מסוגלים לקבל העובדה כי "יהודי התנ"ך" בינינו (כהגדרתם במאמר זה) הם היהודים האוטנטים אשר מספרם ילך ויגדל עד אשר בסופו של התהליך תיבלע יהדות הגולה בתוך יהדות התנ"ך, וטוב שכך.  לכל אלו בינינו אשר השאיפה להיות ככל העמים מערפלת עליהם חושיהם ושיקוליהם, הפיתרון ניצרך לסבלנות מה אך קיים גם קיים.

 

ניתן לבור כיום את 'יהדות התנ"ך' למול 'יהדות הגולה' בקו המפריד בין המחנות הפוליטיים במדינת ישראל כאשר שוב, בצורה סכמטית ומעט גסה, ניתן לאפיין את הימין המתון, יחדיו עם חלקים בשמאל המתון הפוליטי, כשייך למחנה 'יהדות התנ"ך' בעוד שהמרכז והשמאל הקיצוני עד שמאל פשיסטי אשר יחדיו עם זרם נטורי קרתא שייך 'ליהדות הגולה'.  גם באיפיוני העיסוקים הרי שרבים במערכת המשפט, המדיה, אנשים המגדירים עצמם "תרבותיים" ובאופן כללי אנשים פחות יצרניים שייכים למחנה 'יהדות הגולה' (כולל מגזר החרדים אורתודוכסים) בעוד שהמגזר המשכיל-מקצועית, היצרני והעמל בכללו (עם חריגים כמובן), כולל היהדות הדתית הציונית שייך למחנה יהדות התנ"ך.

 

אותו קו הפרדה עובר (בהכללה שאינה תמיד הוגנת) בין אנשי ההתישבות העובדת, קיבוצים, מושבים, שוכני הפריפריה, מישבי איו"ש וכדומה לבין תושבי המרכז בין "גדרה-לחדרה" (לא כולל ירושלים וחיפה).  בהכללה גסה (מבוססת תצפית שאינה מדעית), ניתן לזהות כי כ-60% מתושבי המדינה משתייכים לזרם יהדות התנ"ך ואילו כ-40% עדיין משתייכים לזרם יהדות הגולה.  מה חבל כי עקב מהלך ההיסטוריה המודרנית היהודית מחזיקים חברי זרם 'יהדות הגולה' את עם ישראל בגרונו למרות נחיתותם המספרית.

 

לא היה הסיפק ביד חלקנו העמלני והיצרני לנהות אחר ערכים אוניברסלים הנירכשים בשדות זרים, בעלי אג'נדה אידאית-מרחפת המאפיינת ברגיל ציבור משועמם, מחפש ריגושים באורח כמעט היסטרי, הנוהה אחר כתות מוזרות, לחשים וידעונים, מסניף סמים ושותה לשכרה, אשר אמר נואש זה מכבר מדבקות בערכי מוסר ארציים.  דווקא חלקנו המעורב בין בעלי השכלה-מיקצועית לשאינם כאלו, זה שאינו בהכרח תמיד מחזיק בתעודות השכלה רבת מוניטין, הוא המגלה באורח מפתיע רמות אינטיליגנציה טיבעית העולים ברגיל (אם גם לא תמיד), מונים רבים על בעלי ההשכלה הפורמלית.  נותר אך לשער מה היה קורה במדה והיוצרות היו מתחלפות ואקדמאינו הנפוחים מהכרת ערך עצמם בלבד, היו נאלצים לאחוז ב'טוריה' (מעדר רבותי, מעדר) ולהשיג מזונותיהם וקיומם בעבודה קשה (ויסלחו לי אלו, המיעוט, אשר עבורם פסקה זו אינה תקפה).  לגביהם, מומלצים מראי דרכו, כתביו והגותו של אהרון דוד גורדון (1856 - 1922. מיסד 'תורת-מוסר'), יחדיו עם אבות הציונות כמותו, אנו ניזקקים כיום לשכמותם יותר מתמיד.  לשיטתו / שיטתנו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי", "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה" (מהגותו של א. ד. גורדון).  במאה שנות רטרוספקטיבה שחלפו, כמה צדק הוא.

 

כאז כן עתה, מרביתו של העם, ללא תלות בהשתיכותו הפוליטית או הרעיונית, שואף לחיי שקט שלווה ושלום.  הזרמים השונים בעם ניבדלים במידת נחישותם שמר קיום מדינתם ורעיונותיהם האידאים-הכוללים ובהם הזרם הפרגמטי-אידאולוגי בן 'יהדות התנ"ך' הגורס ובצדק, כי אך לאום היושב על אדמתו ונחוש להגן על זכותו לעשות כן יהיה מסוגל להעניק לאזרחיו חיי שקט ושלווה.  לעומתם אלו ביננו אשר נחישותם נימדדת במאמציהם ובנחישותם בעבור עצמם בלבד, בני 'יהדות הגולה', בלא שיבינו לעומקו כי ערבות הדדית היא השומרת על הפרט דוקא ומכאן יחסי הסימביוזה ההדוקים בין טובת הפרט לכלל וחוזר חלילה.

 

הזרם השמאלי-ציוני אשר טרח בעיקר בהעלאת יהודים ציונים אך בעלי אידאולוגיה גלותית שהפכה ציונית, לא עמד על האמיתא כי השורשים היהודים הרופפים של יהדות זו אמנם ישרתו המטרה בטווח הקצר אך אפשר שיהפכו לנו לרועץ, מחוסר תמהיל אידאולוגי נכון, מספר דורות לאחר מכן.  לגנותם יאמר כי ניתן היה לחזות תרחיש זה והם כשלו בכך.  כך ניתקבע חלק הגדול מדי של העם דורות מספר לאחר הקמת מדינת ישראל בנתיב הגלותי והחזרה לכן לשורשים וחיזוק המרקם האידאולוגי-לאומי אפשר ויארך זמן רב יותר.

 

במלחמת עזה הראשונה ניתו היה לחזות באותם השייכים לזרם הגלותי עוסקים יותר בנעשה בצד השני וסיבלותיו בעוד האחרים, יהודי התנ"ך בתוספת יהודים פטריוטים מיהדות הגולה היוו את בסיס התמיכה הגדול בסיבלם של אזרחינו, במהלכי המלחמה וחילי צה"ל.  יתרה מזאת רובו של העם היפנים כי סולידריות וערבות הדדית למען תושבי דרום הארץ תחזק ותעצים סיכויי הקיום האישיים והלאומיים בכלל שטח ישראל.  אפשר והזנחת תושבי צפון הארץ משך מלחמת לבנון השניה על ידי ממשלת ישראל והציבור בכללו היא שגרמה להיפוך הלב במלחמת עזה הראשונה וטוב שכך.

 

בציבורינו קיים חוסר הבנה בסיסי לגבי נטיית השמאל השורשי והאג'נדה בו הוא מחזיק.  לגבי הימין ברור כי רובו נימנה על 'יהדות התנ"ך' ולא על 'יהדות הגולה' וטוב שכך, אך השמאל הציוני השורשי, אותו השמאל שהיה שותף מרכזי בהקמת המדינה, השמאל המתון, היהודי, הציוני והדמוקרטי גם הוא נימנה על 'יהדות התנ"ך' וכך איפשרה בידו האידאולוגיה בה החזיק מאז היווסדו, להיות מעורב ניכבדות בתקומת ישראל.  הערה זו באה להזכיר לאנשי הזרם הימני בינינו כי השמאל הישראלי אינו עשוי מקשה אחת וכי השמאל השורשי אינו ניבדל במאומה מהימין המתון למעט גישתו לנושא הסוציאליסטי ובכך יבורך.

 

על ישראל להתאים עצמה למרחב בו הינה מתקיימת.  ערכי מוסר הגלות האירופים התואמים קיומו של עם המנותק משורשים ואדמה אינם תואמים קיומנו במזרח התיכון כאשר אנו עם ואומה ריבונית בארצה וכל אותם הצבועים מטעם עצמם, בשם מוסר שאינו יהודי ואוטנטי משלנו אלא מוסר הלניסטי, הדוניסטי ונוצרי אינם מכירים בכשלם הלוגי המובנה.  אנו חייבים לעמוד כחומה בצורה בפני יהודי תרבות הגלות היהודית ולרומם את יהודי תרבות התנ"ך, זוהי מורשתנו האוטנטית והיא שתשמור על קיומנו כאן בעתיד.  ממילא ניגזר על האידאולוגיה של יהדות הגולה להיכחד, עלינו לעבור אותה בשלום, עם ועד כלות דור מדבר הגלות.

 

רק האל בוחן כליות ולב.  אנו בני התמותה איננו מסוגלים לאמר ברמת ביטחון מוחלט ומבלי להיתפס להכללות, מיהו זה בינינו הנימנה על 'יהדות התנך' ומי על 'יהדות הגולה'.  יבחן כל יהודי את עצמו ביושר ויסיק המסקנות לעצמו.  כל שביכולתנו, הוא לאמוד התנהגות והתנהלות הפרטים בחברתנו ועל משקלה להסיק מסקנותינו

  

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/