המבצע (מלחמה?) ברצועת עזה נגמר. מה הלאה?
לאחר שנים של תגובה כמעט אפסית לירי הארטילרי מרצועת עזה, ולאחר ניסיון להפסקת אש זמנית עם ממשלת החמא"ס, יצאה מדינת ישראל לפעולה צבאית - מבצע "עופרת יצוקה". למרות קירבה מחשידה (בעיקר עקב זהותו של שר הבטחון) לבחירות הכלליות, על כל המשתמע מכך, היציאה למבצע היתה מוצדקת. עדיף מאוחר ובנסיבות בעייתיות מאשר בכלל לא.
מבצע "עופרת יצוקה" - למעשה, מלחמה בין מדינת ישראל למדינה-דה-פקטו עזה - נמשך 22 יום. מדובר בפרק זמן ארוך מאוד, אם לקחת בחשבון את שטחה המצומצם של רצועת עזה ואת הבדלי העוצמה שאינם ניתנים להשוואה בין הצדדים הלוחמים. כן, יחס אבידות של בערך 1:75 לטובתנו והיקף ההרס בעזה הם נתונים מרשימים. כן, המטרה הפורמלית של המבצע - "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן" - נראה שהושגה. הצבא בכלל, וחיל האוויר בשלושת הימים הראשונים במיוחד, ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר, בהתאם להוראות הדרג המדיני. אך מציקות לי כמה שאלות:
איך יכול להיות שממשלת חמא"ס לא נכנעה ללא תנאים? איך יכול להיות שהצד החזק הוא זה שהכריז על הפסקת אש חד-צדדית, בתקווה להיענות הצד השני - ולא להיפך? איך יכול להיות שהצד השני מעיז להמשיך לירות אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף? זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לשכנינו?! ושוב הסכמים עם צדדים שלישיים ולא רלוונטיים?!
כן, המנטליות הערבית-מוסלמית מתייחסת לחיי אדם באופן שונה מאיתנו - אבל לכל חברה יש יכולת מוגבלת לספוג אבידות; לכל מדינה יש יכולת מוגבלת לספוג הרס תשתיות חיוניות. כנראה שלא הבאנו את הצד השני לרמת האבידות וההרס שהיא מבחינתו הקו האדום; הקו שלאחריו הפחד החייתי גובר על הכבוד (ועל הכסף מטהרן). בתנאים הגאוגרפיים המיוחדים לרצועת עזה, ניתן היה לבצע זאת, ומהר, תוך שימוש בארטילריה בלבד - ובכך לצמצם משמעותית את האבידות שלנו (9 מתוך 13 ההרוגים הישראלים במבצע נהרגו במהלך הקרקעי).
כמובן, לכניסה קרקעית יש יתרונות צבאיים ברורים, והבחירה לעשות זאת יכלה להיות הגיונית, ואפילו נכונה מאוד - אבל רק אילו היינו אכן משתמשים בהם. השימוש הקלאסי ביותר בכוחות קרקעיים הוא לצורך כיבוש שטח. שטח אכן נכבש - אבל הצד השני ידע מראש שצה"ל לא יישאר שם. ההלם שהיה נגרם לממשלת חמא"ס אילו ממשלת ישראל היתה מחליטה לספח שטח כלשהו יכול היה להיות ההלם הדרוש לכניעתם המיידית מחשש לסיפוחים נוספים ונגיסה נוספת בשטחה המצוצמם ממילא של מדינתם. רצועה צרה של כ- 2 ק"מ בצפון רצועת עזה, שהיתה בשליטה ישראלית לפני תוכנית ההתנתקות - ושאינה מיושבת כיום - היא השטח הנכון ביותר לסיפוח. מעבר להלם המדיני, הדבר היה מועיל מבחינה צבאית-מיידית - מוציא מטווח הירי, אחת ולתמיד, כמה מתקנים אסטרטגיים בקצה הצפוני של הטווח (המבין יבין).
אך גם בדרך המדוייקת בה נוהל המבצע, ניתן (וצריך) היה להמשיך בו. ההמשך ההגיוני היה סגירה הדרגתית (ואפילו איטית - כדי לתת לאוייב סיכוי אחרון להיכנע) של טבעת החנק בתוך העיר עזה. במצב בו הצד השני, למרות הכל, מסרב להיכנע - הברירה הנכונה היתה חיסול עזה כיישות מדינית, ניקוי יסודי של השטח, הוצאה פומבית להורג של ממשלת החמא"ס בהרכב מלא - וחזרה לממשל צבאי ישראלי לשנים. בפעם השניה (אם וכאשר) היינו מחליטים לתת לתושבי רצועת עזה הזדמנות לנהל את חייהם בעצמם במסגרת מדינית נפרדת - סביר שהם היו זוכרים היטב איך נגמר הניסיון הראשון ולא חוזרים על השגיאה שבהתגרות בנו.
אחת משתי התוצאות שהצגתי תהיה חייבת להיות מושגת בסיבוב (הבלתי נמנע) הבא, או באחד מאלה שיבואו אחריו. כדי שנצטרך רק עוד סיבוב אחד בחזית הדרומית, צריך לחשוב היטב לפני ההצבעה ב- 10 בפברואר; צריך לבחור בכוח פוליטי שירצה, לשם שינוי, לתת לצבא לבצע את העבודה עד הסוף.