המלחמה הנוכחית הוציאה לאור סוד גלוי שחוקרי המזרח התיכון מצביעים עליו כבר שנים: ישראל טווה רשת בטחונית ענפה ומרשימה דווקא עם גופים ומדינות שאין לה אתם אפילו לחיצת יד רשמית. במקום בריתות גלויות נוסח נאט"ו , המזרח התיכון פועל במודל של "ממשלת צללים" . תחת המטריה האמריקאית של פיקוד המרכז שלה נוצר מעין "דבק" צבאי שמאפשר הן לישראל, והן למדינות ערב לעבוד יחד מבלי להיות קרובים האחת לשנייה.

התוצאות בשטח, צריך להודות, די מרשימות. היכולת ליירט טילים איראניים בזכות מודיעין שמגיע ממתקנים במדינות ללא יחסים דיפלומטיים ,או "עצימת עין" אזורית מול טיסות חיל האוויר , הן עדות ליצירתיות אסטרטגית יוצאת-דופן. ישראל הצליחה להפריט חלק מביטחונה האישי ,לחלוק מידע רגיש ,ולבנות חומת מגן אזורית סביב ציר הרשע.

                     הסיכון שבחוסר הפורמליות

אך כאן בדיוק טמון המוקש. ברית שאינה ממוסדת היא ברית שניתנת להכחשה . במציאות שבה שותף אסטרטגי יכול במחי-יד להפוך לאויב או פשוט "לסגור את הברז" ברגע של לחץ פוליטי פנימי, ישראל מהמרת על כל הקופה.

בעוד שנשיא ארה"ב טראמפ מבקר את האפקטיביות של נאט"ו הרשמית הברית הלא-כתובה של המזרח התיכון מסוכנת בהרבה.

היא נשענת על אינטרסים רגעיים ופחד משותף, אך חסרה את היסודות היציבים של הכרה הדדית, הסכמים חתומים ומחויבות ציבורית.

                  הפרדיגמה המונעת שלום

השאלה הגדולה אינה רק צבאית אלא גם מדינית : האם ההצלחה הכבירה של "היחסים מתחת לשולחן" לא הפכה למכשול בדרך לשלום?

ראש-הממשלה נתניהו מדבר על מהפכה ביחסים עם העולם הערבי מזה עשור ,ומרמז שוב ושוב על הסכם היסטורי עם ערב-הסעודית.

אך ייתכן שאנו עדים לתופעה הפוכה ומדאיגה: ישראל כל-כך התאהבה ביכולת חייצר חזית בטחונית ללא תמורה מדינית, עד שהיא לא מוכנה לעשות את הצעדים הנדרשים- בעיקר מול הסוגיה הפלסטינית -כדי להפוך את היחסים הללו לרשמיים.

                  חרב פיפיות אסטרטגי

הנוחות שבשתיקה היא מלכודת דבש. היא מאפשרת לישראל לשמר מצב של "אי-לוחמה" וליהנות מביטחון אזורי, אך היא מנציחה אזור הבנוי על עסקאות אפלות שניתן לסגת מהן בכל רגע.

במקום שהקשרים הבטחוניים יהוו את המקפצה להסכמי שלום יציבים וגלויים ,הם הופכים לתירוץ להימנע מהם. אם נמשיך להסתמך על בריתות שניתנות להכחשה , נתעורר ביום פקודה ונגלה שכאשר אין חתימה על הנייר, גם הבטחון שלנו כתוב על הקרח. הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחורי פיקוד המרכז האמריקאני, ולשאוף לקיומו של מזרח-תיכון שבו הקשרים הם לא רק להצליח כנגד כל הסיכויים אלא ליצור מציאות רשמית ומחייבת.