מס' צפיות - 347
דירוג ממוצע -
על חינוך, מלחמה ושלום
מאת: רינה 12/01/09 (21:31)

אני לא אכתוב אף מלה על המלחמה בדרום. לא אחווה דעה אם היא צודקת או לא. את זה יעשו כל הפרשנים למיניהם אחרי המלחמה. אבל אני חייבת לכתוב על תמונות הזוועה שמתפרסמות ועל הרחמים שמעוררים אלה שגרים בעזה במקומות שצה"ל הורס להם את הבתים והם נפצעים ונהרגים,

 

במיוחד הם מפרסמים את התמונות של הילדים בזרועות הוריהם ומראים גם בעיתונות העולמית וגם בכתבות טלוויזיה את הזוועות שעושה להם צה"ל. הערב הסתכלתי בכתבת טלוויזיה ערבית ששודרה מאיזה ערוץ ערבי. כל הכתבה עסקה בהרס הבתים ותמונות של ילדים פצועים או מתים. היו שם גם כמה הפגנות נגד המלחמה הזאת וגם קרעו את דגל ישראל לקרעים.

 

משום מה, אין לי שום רחמים כלפיהם. לא כלפי ההורים ולא כלפי הילדים.  הילדים הפצועים ושותתי הדם יכלו להמשיך ולחיות אילו ההורים שלהם חשבו אחרת. אילו הסבים שלהם היו מחנכים את הדור הקודם לשלום ולא למלחמה. אילו השנאה כלפינו הייתה קצת מתפוגגת והם היו רואים את החיוב שלחיות בדו-קיום בשלום, עדיף על מלחמה, אש והרס.

 

שלושים וחמש שנה היינו הכובשים שכבשו את עזה. היו לנו שלושים וחמש שנה לחנך את העם שיושב בעזה לערכים חיוביים של שלום וקידמה וביטחון, שלהם, לא שלנו. היו לנו שלושים וחמש שנה לפוגג את השנאה הערבית וללמד אותם שאי אפשר להשיג כמעט כלום בכוח. היו לנו שלושים וחמש שנה.

 

להם היו שלושים וחמש שנה ללמוד כי אפשר גם אחרת. הילדים שנולדו לפני שלושים וחמש שנה הם ההורים של הילדים שמובסים עכשיו. הם ההורים שנושאים ילדים פצועים על הידיים וזועקים על העוול שנעשה להם. הם לא בנו מרחבים מוגנים. הם לא בנו מקלטים והם לא פינו את האוכלוסייה, הם כן נתנו לחמאס שיעשה בעזה כבתוך שלו.

 

אילי תוך כדי שלושים וחמש שנה אלה, של הכיבוש האכזרי של מדינת ישראל, היו שני העמים מחנכים לערכים של כבוד, שלום, וקידמה, כל זה לא היה קורה. מה שכן היה קורה, זה ההיפך.

 

היו יכולים להיות כאן יחסי מסחר משותפים. הייתה יכולה להיות כאן תיירות משגשגת. היו להם מקומות עבודה בישראל ואנחנו היינו מסתובבים חופשי בעזה ומתמקחים על המחירים בשווקים. הם לא היו זקוקים לסיוע ההומניטרי של מדינת האויב שלהם. את הכלכלה הם היו מייצרים לבדם ובעצמם. סופשבוע בעזה, יכול היה להיות נחמד.

 

אבל, זה לא ככה היום. היום יש להם רצועה הרוסה ואין להם כסף לשקם את ההרס. יש להם הרבה אימהות שאיבדו בנים ויש להם יתמות ושכול, את הסיוע ההומניטרי הם עדיין מקבלים ממדינת האויב. מאיתנו.

 

לנו אין תמונות זוועה של ילדים פצועים שנישאים בידי האימהות או האבות כי אנחנו דאגנו למיגון, להשבתת הלימודים עד יעבור זעם ולהמשך של הרס עזה והרג החמאס. לפעמים המוח גובר על הכוח.

 

חוץ מזה, אני חושבת שכל זה יסתיים כשאולמרט יגמור סוף סוף להיות ראש ממשלה. הוא התפטר ועדיין נשאר דבוק לכסא. נדמה לי שזה ראש הממשלה הראשון בארץ שבקדנציה שלו היו שתי מלחמות תוך שלוש שנים. אחת בצפון ואחת בדרום. יש בו קוד של רוע שמושך אליו אש.

הכותבת היא אחת שאיכפת לה מכל מה שקורה.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר