שלושה ימים לפני הבחירות לרשויות המקומיות ואני מנסה להבין, מנסה להבין מה מניע אדם שאוהב את הפוליטיקה המקומית, את המעמד את העשייה (לא תמיד), את הפמליה שמלווה בחנופה, המשכורת השמנה ואת רגע החתימה על נייר או מסמך בעל חשיבות.
זה נכון שרב האנשים אוהבים שמישהו יעשה בעבורם את המלאכה שיהיה להם את מי "לבקר" אבל מה מבדיל את אותו מועמד או מה גורם לו לקום ולהחליט "אני במירוץ"!!!
אני מביטה מקרוב, מקשיבה ולומדת, אין שיעור טוב מזה, יש בו את כל הצבעים והקולות ואני? מתקשה להסיק את המסקנות.
רואה את המקורבים כשהמילה חנופה מתגמדת לעומת התנהגותם כאנשים בוגרים, הם משקרים, מזייפים ומתכננים את עתידם בהתאם להצלחתו של "המובחר" וכל מה שנותר זה להקשיב לאנחה שלהם "אחרי" במידה ותהייה הצלחה או, חזרתם לחורים מהם הגיעו לפני.
אני רואה שרידים של אנשים כפי שהצטיירו בימי מפא"י או חירות העליזים, הם קנאים, מומחים בקומבינות, שומרים על הקן ונאחזים בציפורניים בקשרים.
אני רואה את אלפי השקלים שמושקעים בשלטים, בעלונים, בדגלים, ג'ינגלים, שלטי חוץ ומה לא והכי בולט אלו הם ההבטחות, כל מועמד מבטיח משהו וקל לו לדבר עם מי שאינו אוהב את ראש העיר הנוכחי שלא עשה לו טוב בימי הקדנציה, קל לו להתחבר לבעיות שצצות מדי יום והוא בטוח כי בידו הפתרונות.
ומה שהכי קשה לי כאדם זה לראות את האדישות , שלא פעם נכפת על אלו שחייהם אינם סוגים בשושנים והפוליטיקה לא מעניינת אותם, הם רוצים את המשכורת בזמן ע"מ לשלם את החובות והם ה גרעין הכי קשה לשכנוע כי הם כבר לא מאמינים בניסים ונפלאות ובכל בעלי החליפות שנראים כבוגרי בית ספר למשחק או שחקני איזו טלנובלה, השריף הסנדק.
ואלו הן מסקנותיי כעובדת קלפי בשביל השכר ולא האידיאל!!!
(תמונה: דוד שי, ויקיפדיה העברית)