בשנים האחרונות, למרבה הצער, מעדיפים בעיתונים הגדולים להעתיק בעיקר את העשבים השוטים שהצמיחו המקומונים. בערב סוכות היתה דוגמה מעציבה במיוחד לכך. מוסף הכלכלה של העיתון הגדול במדינה הוקדש כל כולו לאנשי ההון הרווקים וה"נחשקים" בישראל..
1. בשנות התשעים, באיחור ניכר, חילחלו לכלי התקשורת הגדולים נושאים חדשותיים שלפני כן כתבו עליהם בעיקר במקומונים: זכויות הפרט, איכות הסביבה, עובדים זרים, חינוך. למקומונים - שכיום אינם שווים את פח המיחזור שאליו אינם נזרקים - היתה תרומה מכרעת בשנותיהם הראשונות. הם סיקרו נושאים שבכלי התקשורת הממסדיים לא נחשבו מעניינים היתה בהם מודעות חברתית ואפילו שליחות ציבורית. לאן כל זה נעלם?
2. בשנים האחרונות, למרבה הצער, מעדיפים בעיתונים הגדולים להעתיק בעיקר את העשבים השוטים שהצמיחו המקומונים. כל מיני "פרויקטים מיוחדים" חנפניים וקונפורמיסטיים כמו למשל "הרווקים הכי מבוקשים בתל אביב". בערב סוכות היתה דוגמה מעציבה במיוחד לכך. מוסף הכלכלה של העיתון הגדול במדינה הוקדש כל כולו לאנשי ההון הרווקים וה"נחשקים" בישראל לצד כל מיני כתבות נלוות מביכות כמו "האנשים שחבל שאינם פנויים", דורגו גברים ונשים שכנראה אין ביניהם מכנה משותף פרט לכסף הרב שברשותם. כמה מהם היו כנראה הומואים בארון, אחרים אולי א-מיניים או רודפי שמלות יכול להיות שלמרות הממון הרב שברשותם חייהם אינם קלים. אבל עטיפת הצלופן שנכרכה סביב פניהם המחייכות ביקשה לא רק להראות את הכמיהה האובססיבית בישראל לחתונה, אלא להציג אותם כמושלמים ולא מושגים. הושט היד ואל תיגע בם.
3. עיון בכתבות תדמית כאלה ואחרות מלמד על דפוס קבוע. אנשי ההון האלה תמיד עובדים "14 עד 16 שעות ביממה" (בניגוד לנו, פשוטי העם, שהולכים לעבודה בשביל לשחק), אבל עם זאת הם גם קוראים הרבה מאוד ספרים, מבלים הרבה בברים ומסעדות ונוסעים ברחבי העולם. איך יש להם זמן לכל זה? זו כבר שאלה אחרת.
לעולם לא תצעד לבד
הבמאי הבריטי טרנס דייוויס ("קולות רחוקים דוממים") מדבר על סרטו "על הזמן ועל העיר" שבו הוא עוקב אחר ליברפול, עיר הולדתו.
נפלה שלהבת
איפה היא? לאן היא נעלמה? (שאלה: איזה עוד שיר הוא כתב).