אני עדיין לא מצליח להבין מה מניע את חברי הפרלמנט שלנו להתבטא בצורה כל כך אומללה פעם אחר פעם. עכשיו תורה של גב' דליה איציק, יו"ר הכנסת ומורה בדימוס: האם לא לימדו אותך מורתי לחשוב לפני שאת מדברת? היית צריכה לנהוג כך כמורה, אז בטח ובטח את צריכה לחשוב כמה פעמים לפני שאת פותחת את הפה כחברת פרלמנט.

עם כל הסימפטיה לעם הגאורגי, חברי הפרלמנט שלנו צריכים להמנע מלהתבטא בפומבי באופן רשמי, מן הסיבה הפשוטה שזה לא המאבק שלנו, שאנחנו לא ארה"ב ושכדאי מאוד שבמצבנו הרגיש לא נפתח עכשיו חזית מול הרוסים, שזאת כבר תהיה חזית מול האירנים ומכאן ההתדרדרות היא במדרון חלקלק.

ואני לא מטיף לפחדנות, ממש לא, אבל לא מספיק שהכניסו אותנו כבר לקלחת הזאת, כבר ברור שיש שם ציוד שלנו, וגנרלים שלנו ומה לא, עכשיו גם חברי הפרלמנט צריכים להביע עמדה? אין לנו מספיק צרות משלנו?

איזה מגלומניה נפלה עלינו? מה לנו ולסכסוך הזה? ושוב, הסימפטיה לעם הגאורגי מובנת, אבל היא צריכה להשאר בגדר סמפטיה או אמפטיה בטח בקרב חברי הפרלמנט שלנו.

אנחנו הרי לא יודעים בדיוק מה קרה שם? מה קורה שם ומה יקרה שם. באופן טבעי אנחנו מזדהים עם דוד ולא עם גלית, אבל עדיין יש הזדהות שקטה ויש הזדהות פומבית שעלולה להמיט עלינו יותר צרות ממה שכבר יש לנו.

אפשר להגיש סיוע הומניטרי, אין בעיה עם זה בכלל, אבל למה לדבר יותר מידי?

לבלוג של בועז דקל